למר אלי בן שם -
קראתי בתדהמה ובכעס, ב"ישראל היום", את הטפת המוסר שלך לרמי אלחנן ("ראובן" בלשונך), האב השכול המשתתף ב"ספינה היהודית" השטה לעזה. אשתדל לשלוט ברגשותיי ולא לכתוב בחריפות המתבקשת למה שעשית.
זכותך להביע את דעותיך ורגשותיך כאדם פרטי. כאשר אתה כותב כ"יושב-ראש ארגון יד לבנים", "כנציגם של אלפי משפחות שכולות", אסור לך לעשות זאת. אתה מייצג גם אותי, ועוד הורים שכולים רבים החושבים שמעשהו של מר אלחנן הוא מעשה אמיץ ונכון. אתה מביע חשש שמעשהו של מר אלחנן יפגע בתדמיתה (המעורערת) של מדינת ישראל. ההפך הוא הנכון: רבים בעולם יבינו שיש בישראל בני אנוש המתנגדים למדיניות האכזרית של הכיבוש. אתה כותב שהקצין שיעצור את הספינה "ימלא פקודה שקיבל, ואותה עליו למלא". טעות! מאמצע המאה העשרים מקובל שלא כל פקודה צריך למלא. אתה כותב: "אין אני יכול לדמיין בראשי תמונה של חייל ישראלי המתעמת עם אב שכול". כאדם אני יוצא לעתים לפעילויות הומניטריות בגדה. פעמים רבות נפגעתי מידי קצינים וחיילים, למרות ידיעתם ששכלתי את בני, ולמרות סיכת השכול שאני עונד רק בהזדמנויות אלו. בגלל התנהגות הצבא ופטרוניו המתנחלים, אני מרגיש שאליאב בני, וחבריי הרבים בפלמ"ח, הקריבו את חייהם הצעירים לשווא. מדינתנו הסתאבה בביצת הכיבוש הממאיר, ובגלל המתנחלים תקום כאן מדינה דו-לאומית מסוכסכת בעלת רוב ערבי.
אינני זוכר שגינית את אותם ההורים השכולים הפאנאטיים, שבשם השכול מטרפדים את החזרתו בחיים של השבוי גלעד שליט. את מר רמי אלחנן אתה מעיז לגנות?!