טליק

אלוף טל הונצח בקיר "חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה" במוזיאון פטון בבסיס פורט נוקס של השריון האמריקני יחד עם אלוף משה פלד, עם גנרל ג'ורג' ס' פטון האמריקני, עם גנרל קרייטון ו' אברמס האמריקני ועם פילדמרשל ארווין רומל הגרמני. הייתי בוחר עוד מצביאים להנצחה בקיר הזה. למשל את גנרל היינץ ו' גודריאן הגרמני, שעיצב את ה"בליצקריג". עם כל הכבוד לאמריקנים, מה תרומתם של אברמס, של פלד ושל טל לפיתוח תורת השריון בעולם? "בעולם הוא נחשב לאחד מטובי המצביאים בהיסטוריה", קובעת ויקיפדיה. האמנם יש לזה ביסוס בתולדות מלחמות ישראל? הוא נולד במחניים בספטמבר 1924, וגדל בבאר-טוביה, עד שהתגייס לצבא הבריטי. טל היה המפקד השביעי של גיסות השריון, והשפיע רבות על עיצובם, קובע אתר יד לשריון. החל את דרכו הצבאית כמש"ק מקלעים בגדוד השני של החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל הבריגדה) במלחמת העולם השנייה. לפני מלחמת הקוממיות השתייך למנגנון הקבע של "ההגנה", ובמלחמה היה מדריך נשק כבד (נכב"ד) ומפקד יחידות מקלעים, שצורפו לחטיבות השונות. אחרי המלחמה היה מג"ד ב"גבעתי", מפקד בית-הספר ללוחמת חי"ר (בה"ד 3), ראש מחלקת אימונים באגף ההדרכה (אה"ד) ומפקד בית-הספר לקצינים (בה"ד 1). במלחמת סיני נקרא להחליף את מח"ט 10 "הראל", שהודח לאחר הקרב הראשון, הכושל, באום כתף. בסוף שנות החמישים עבר הסבה לשריון, ופיקד על חטיבה 7. אחר כך היה סגן מפקד גיסות השריון, עוזר ראש אגף המטה (אג"ם) במטכ"ל, ראש מטה פיקוד הצפון ומפקד גיסות השריון. בתפקיד הזה הנחה את השריון בקרב על המים, ופיקד על אוגדת הפלדה 84 בקרבות מלחמת ששת הימים. מעבר לתחום הטכנולוגי – שבו בולטים שני פרויקטים, המקושרים אליו במיוחד, גשר הגלילים והטנק "מרכבה", טל ביסס את מקצועיות השריון מהמלחמה על המים ועד למלחמת ההתשה; והדגיש את תותחנות הטנקים, את היכולת לנהל קרבות שריון-בשריון ואת משמעת הברזל. טל המשיך בדרכו של דוד אלעזר, קודמו בפיקוד על גיסות השריון, בבניית תדמיתו של החיל, כדי שיקסום לצעירים. ואכן, בסוף תקופתו כמפקד גיסות השריון נהו רבים לעבר השריון וביניהם גם קציני חי"ר רבים, שעברו הסבה לשריון, ורצו לפקד על יחידות טנקים. עד שבאה התבוסה במלחמת יום הכיפורים, והפסיקה את תנופת בניין השריון הישראלי. עם מותו של טל, וגם לפניו, עסקו רבים בפיאור יכולתו ותרומתו. כעת, כנראה, הזמן לבחון את המיתוסים. את השאר יעשו ההיסטוריונים, ולא לי המלאכה לגמור. האם חובה לשבור מיתוסים, ולשחוט "פרות קדושות"? תשובתי חיובית! רוב המיתוסים וה"פרות הקדושות" בנויים על מצגי-שווא, והנצחתם מביאה לאימוץ רעיונות הבל, שמוליכים אותנו לאבדון – בעיקר, בביטחון ישראל הרעוע כל כך. לו אימצנו גישה ביקורתית יותר למדיניות הציבורית בכלל ולמדינות הביטחון בפרט – היה מצבנו משתפר בהרבה. עד היום חלוקות הדעות על תפקוד אוגדת הפלדה בציר הצפוני בסיני במלחמת ששת הימים. טל ואנשיו דאגו לפאר את הצלחותיה בהבקעת המערך המצרי ברפיח-ג'יראדי. אחרים הפנו את הזרקור להתברברות חטיבת הצנחנים 35 ולקשיים הרבים של חטיבה 7 להבקיע את המערך המצרי, ולשמור את הדרך מערבה פתוחה, מול מערך מצרי, שמפקדיו נטשוהו, והיה בתהליכי קיפול, בהוראת מרשל עבד אלחכים עאמר, המפקד העליון של צבא מצרים, כבר בשעות הראשונות למלחמה. המעבר החפוז של חטיבה 7 דרך המערך המצרי לא הספיק להשאיר את המעבר ההכרחי פתוח למעבר שאר יחידות האוגדה, שנאלצו להבקיע שוב את המערך המצרי ברפיח-ג'יראדי, במחיר דמים. גם כשמלחמה אורכת רק שישים שעות, זה היה מחיר מיותר. כתוצאה ממנה נלמדו לקחים מוטעים, שלא נטשו את צה"ל עשרות שנים. אין למדינת ישראל היכולת לשלם מחירים גבוהים על רעיונות הזויים של מפקדים, כפי שהוכיחה מלחמת יום הכיפורים. בתרבות האלבומים, שפרחה אחרי מלחמת ששת הימים, היה לחשופים בצריח, שיזם כנראה טל, חלק נכבד ביצירת המיתוס הכוזב, "השריון [הישראלי] הבלתי מנוצח", ולהעלאתם של מפקדי צה"ל במלחמה, וישראל טל ביניהם, לדרגת גיבורים לאומיים ששמם שגור בפי כל. ויעיד על כך ריבוי השמות אריאל, שרון וטל בקרב הילודים ממלחמת ששת הימים ואילך בצד מערכונים של הגשש החיוור, סרטים וספרים. טל עסק לא-מעט בהנצחת עצמ, גם באמצעות מנגנוני החינוך של גיסות השריון. הייתה לו מודעות גבוהה מאוד ליחסי ציבור, למרות שהצטייר בציבור כמתרחק, כמסתגר וכפילוסוף חמוש. במלחמת ההתשה החליף שוב מפקד, שהודח באמצע קרב. הפעם את עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, שכשל בפיקוד על מבצע "תופת" בכראמה, במארס 1968.

לאחר מלחמת ששת הימים היה ברור, שאם רצונו של צה"ל להעביר את המלחמה לשטח האויב , כפי שהתיימרה תורת הביטחון הישראלית, עליו להצטייד בציוד צליחה; ולא ייבלם על הגד המזרחית של תעלת סואץ. את הירדן ניתן לצלוח רוב השנה בקלות יחסית – אפילו ברגל. התעלה רחבה מאוד, וזרימתה חזקה. כאן התבלט שוב טל, כשאימץ את הרעיון של צליחת-סער: הגשר יגיע עם הכוחות המסתערים; יושק על התעלה; והכוחות יזרמו עליו מערבה אל עורף האויב. לשם כך אימץ טל את גשר הגלילים. התכנון המשונה של דוד לסקוב, ראש יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה ולא את חלופותיו: קניית ציוד גישור מהמדף בחו"ל (שדורשת אישור מדיני), או ממגרשי גרוטאות בחו"ל (כמו רכב ז'ילואה – "תמסח"); דוברות מתנייעות, או נגררות, או חיקוי אמצעי הגישור הנפלאים של הסובייטיים, שנפלו שלל בידי צה"ל. הבחירה בגשר הגלילים החזירה את טל לכיוון הדורסני, שאפיין אותו תמיד. במקביל לניהול כוחני של הפרויקט שלו – הפעיל טל את סמכותו כראש אג"ם לחסל כל חלופה ל"תינוקו" באבה, ודחף באלימות את פיתוח הגשר, בניגוד לדעת מתנגדיו. גשר הגלילים זיכה אותו בפרס ביטחון ישראל השני שלו (גם כעת לא פורסם על מה קיבל את הפרס הראשון, בשנת 1961, ולא ברור שצה"ל הצטייד בו – כנדרש בתקנון הפרס). הפיתוח היה מואץ, והושקע בגשר הגלילים המון כסף. אומרים, שטל הונחה על-ידי התאווה לפרס ביטחון ישראל. גשר הגלילים נבחן, כביכול, בתרגיל "עוז" כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים. הרעיון היה להשיק גשר-סער במקשה אחת, שאורכה יותר ממאתיים מטר, ותיגרר על-ידי פלוגת טנקים. לצורך ההשקה תורגלו שתי פלוגות מגדוד 82 של חטיבה 7 בגרירת הגשר (כרגיל, בצה"ל שתיהן הועלו לרמת הגולן בין כסה לעשור תשל"ד, תוך ידיעה ברורה של מפקדי הגדוד והחטיבה מה תפקידן בשעת חירום). במקביל, סלל חיל ההנדסה את "טרטור", דרך מיוחדת, ישרה ומפולסת ככל האפשר כיוון שמפלצת הגלילים לא הייתה מסוגלת לתמרן. אנשים בפרויקט מספרים על אווירת טרור, שלא קיבלה כל ביקורת על החלטות טל ולסקוב. בסופו של דבר, גשר הגלילים עבד,מזכיר אחד ממקורותיי. "הבעיה של גשר הגלילים הייתה, שלא סיים פיתוח כמו שצריך, ולא עבר בחינות קבלה מחמירות , כמקובל וכנדרש. לו עשו זאת, היו מן הסתם עולים על חלק גדול מהליקויים, ומתקנים אותם, או לכל הפחות מבינים מה הגשר מסוגל ומה לא". בתרגיל "עוז" פעל צוות ישראבלוף במיטבו: נסללה דרך ישרה לחלוטין אל אגם רואיפה במזרח סיני (שאין בו סחיפה – כמו בתעלת סואץ), ולאורכה נבחן גשר גלילים באורך כשישים מטר בלבד. אומרים, שאפילו ראש הממשלה דאז הביעה על בימת הכבוד ספק האם המפלצת תוכל להתנייד בשדה הקרב. הגנרלים, שהקיפוה מכל עבר, הרגיעו בשחצנותם את הגברת הזקנה, שהאמינה, כמונו, להם. וטל זכה עם דוד לסקוב בפרס ביטחון ישראל עוד בטרם הצטייד צה"ל בגשר. גשר הגלילים הפך לעקב אכילס של מבצע הצליחה "אבירי-לב", והושק אחרי מאמצים כבדים רק בשמונה-עשר באוקטובר 1973. למזלו של עם ישראל, אי-שם במפרץ אמנון בכינרת טבלו "תמסחים", שטל שנא אותם שנאת מוות, ורצה להשמידם. עם פרוץ המלחמה הורה מג"ד הגישור לשולפם ממחבואם מתחת למים, והכלים המוזרים החלו במסעם אל עבר התעלה. במקביל, ניתנה פקודה להרכיב את גשר הגלילים, שיחידותיו נערמו ב"יוקון" (דרום-מזרחית לטסה), ולהכין את הדוברות, שנערמו בקטיה (בצפון-מערב סיני) וברפידים. מנהלי מפעל מתכת גדול מאוד בפתח-תקווה עדיין קיוו להשלים את ייצור היחידות לשני גשרי גלילים נוספים. צה"ל חשב על הקמת שני גשרי גלילים בכל "חצר" נקודת ההשקה ועם הספקתם לגרוט את הגשרים האחרים. בזכות שומר פתאים לא מולאו הפקודות, והיו מי שהמשיכו את פיתוח החלופות במחתרת וגם בהתנדבות. גדוד הטנקים של גיורא לב מחטיבה 421 עבר לארץ גושן על גבי "תמסחים". גם הדוברות, שטל שנא לא פחות, גישרו על התעלה בטרם הושק גשר הגלילים. והדבר לא היה בשל בעיות בגרירתו, אלא משום שהרעיון הטכנו-טקטי לא היה מוצלח, ולא לקח בחשבון את תנאי הקרב ואת התנועה בציר הקשה. יתר על כן, האויב שלט על ציר "טרטור"הדרך אל נקודת ההשקה, וחטיבה 14 פרצה רק מעבר צר אל ה"חצר" וסביבה, ואוגדה 143 לא הצליחה להסיג את ארמיה 2 צפונה, כדי להרחיב את השליטה הישראלית על מסדרון הצליחה. בין השאר, לא נצפתה בתכנון גשר הגלילים אפשרות, שהגדה המזרחית של התעלה לא תהיה בשליטה מוחלטת של כוחותינו; לא התחשבו בסחיפה של מי התעלה, והכוחות היו צריכים לאלתר בקרב פתרון לעיגון הגשר, שנמצא ארוך מדי. לכן, העלייה עליו והירידה ממנו היו בטיפוס בעלייה תלולה במיוחד. הגשר הכבד נע בעצלתיים, ונשבר מיד כשכוחות חטיבה 421 החלו לגוררו. תיקונו נמשך זמן-מה, ועצבן את כל הגורמים, שראו בעיניים כלות איך תם זמן החסד, ואין גשר על התעלה. כיוון שלא הוכנה שום חלופה למפלצת היה על צה"ל להיצמד לגשר הגלילים. אי-אפשר לנהל מבצע צליחה חד-סטרי בעיקר, לנוכח שליטה ארטילרית מצרית על ה"חצר" הדרומית ליד המעוז הנטוש "מצמד" מול דוור סוור (את ה"חצר" האחרת, בצפון כבשה ארמיה 2 המצרית בניגוד לכל תחזית ישראלית). סטטיסטית, לא חשבו בצה"ל, שהגשר ישרוד הרבה זמן בהרעשה ארטילרית. בפועל, כל שלושת הגשרים כמעט שלא נפגעו, למרות האש הכבדה, שניתכה על ה"חצר".

טל היה מקורב, כמו אריאל שרון, ליצחק רבין. הם הכירו, כנראה, כשטל שירת באגף ההדרכה בפיקודו של רבין. קרבה זו עזרה לטל ולשרון להתבלט בכהונת רבין כרמטכ"ל, למרות ששאר הפלמ"חניקים בצמרת הצבא עיינו את שניהם, וניסו לטרפדם. ערב מלחמת יום הכיפורים הגיעו היחסים בין אריק לרמטכ"ל אלעזר למשבר, ושרון נאלץ לפרוש. טל היה סגנו של אלעזר במלחמה. למרות שהיו ידידים הרבה שנים, בשנת 1973 היחסים בין אלעזר לטל לא היו טובים, כמו יחסיו עם משה דיין, שר הביטחון. אומרים, שטל התמחה בתקיעת סכינים בגב מי שהחשיב ליריביו. אחרי מלחמת יום הכיפורים היה איש של טפלון, שלכאורה לא עורב במחדל המלחמה, למרות שהיה אחראי, כראש אג"ם וכסגן הרמטכ"ל, לכשירות הצבא, למוכנותו, לתוכניות המלחמה, לכוננות, להיערכות ולעבודת המטכ"ל; וכאלוף ותיק ובכיר במטכ"ל (למרות שלא פיקד מעולם על פיקוד מרחבי) לתורת הלחימה הכושלת, לאי-הפקת לקחים, לכשלי הרכשה, לנחיתות הטכנולוגית ולמחדלים בקרב המשולב הבין-זרועי והבין-חילי. מקורות מתארים במלים קשות את התנהגות טל כלפי אלעזר וכלפי חבריו במטכ"ל בוועדת אגרנט. אומרים, שטל היה בטוח עד לשלב מסוים, שיירש את אלעזר. לכן, סייע לו ליפול. מעניין לציין, כי דווקא אבי גשר הגלילים היה מהמתנגדים לצליחת התעלה. "אולי היה בהתנהגותו ביטוי לעמדתו הפוליטית, ה"יונית" ואולי אי-אמון ב"גשר", לדברי אחד ממקורותיי. בכוננות "כחול-לבן" (אפריל-מאי 1973) צדק טל כשהתנגד ליוזמה הישראלית להתקפה מקדימה. דרכו של טל לרמטכ"לות נחסמה כשהתעמת, כאלוף פיקוד הדרום (מחליפו של גונן), עם שר הביטחון, וסירב למלא את הוראותיו. טל טען, שדיין ואלעזר ניסו להצית מחדש את המלחמה עם מצרים ללא אישור הממשלה. בעקבות הוויכוח עם דיין, התפטר. אוניברסיטת תל אביב הציעה לו מיד להקים מרכז למחקרים צבאיים, שיעמוד בראשו. טל לא מימש את ההצעה, למרות ששמו כבר נקבע בתוכניות הלימודים של בית-הספר להיסטוריה לשנת תשל"ה. ההחלטה המפא"יניקית להביא ללשכת הרמטכ"ל את מוטה גור, גנרל כושל, שהורחק מפיקוד מבצעי עקב דיווחי שקר מבצעיים, רק כיוון שלא עורב במלחמה ובכישלונותיה איינה את האפשרות, שטל ימונה לרמטכ"ל. גם אחרי התפטרות דיין, נותר טל מחוץ למרוץ ללשכת הרמטכ"ל. הוא התרכז בפיתוח הטנק "מרכבה" עוד פרויקט אופייני לו, שפותח בדורסנות, תוך השתקת כל ביקורת ותוך ביטול אחרים. "מעניין, שטל הצליח להביא רבים להתבטל לידו", אומר מקור. טל הצליח להרשים רבים, בארץ ובחו"ל,ודווקא נכשל בעשיית הרושם המתאים על מי שבאמת היה "מר שריון" ו"מר מקצוענות" הישראלי, רא"ל חיים לסקוב, שהיה רמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, מפקד גיסות השריון ואלוף פיקוד הדרום. בדעת יחיד, שצירף לדוח ועדת אגרנט, ביקר לסקוב קשות את תפקודו של טל, אך דעת היחיד של לסקוב גנוזה, ולא הצליחה לצבור רוח גבית. אחר כך תבע לעצמו טל את האבהות על רעיון המפח"ש (כיום זרוע היבשה) למרות שמועות, שאבי הרעיון הוא שמואל גונן, איש חסותו לשעבר, שעיבד את הרעיון בגלותו בצריפים הנידחים של מפקדת מרחב שלמה (מרש"ל) בשארם-א-שיח' ושל מחנה המטכ"ל בקריה בתל אביב.

קשה לא לראות את הדמיון בין שרון לבין טל. שניהם מקוריים, דורסניים, חסרי מעצורים. לשניהם אין היכולת לקיים דו-שיח עם עמיתיהם ועם כפיפיהם, ושניהם השקיעו אנרגיה עצומה ומשאבים לאומיים בטיפוח פולחן אישיותם. אך בעוד שרון היה מפקד שדה יצירתי, מצליח ונועז, שהוציא את צה"ל מבירא עמיקתא בתחילת שנות החמישים, לעומתו, אין לטל רקורד צבאי מרשים כמפקד שדה (אף כי ניסיונו הפיקודי עשיר מזה של מרבית מפקדי צה"ל בעת האחרונה), ורק שכלל את מה שניסחו קודמיו (ובעיקר – לסקוב). זו משימה קשה ביותר, ואם עושים אותה היטב די בה. יצירתיות ומקוריות אינן חזון נפרץ, ולפעמים צריך לקבל את הטוב שהורישו אחרים, ולטפחו. למרות זאת, קשה להמעיט בתרומת טל לביטחון ישראל, למרות שאינה כה אדירה, כפי שמנסים לתארה. יש צדדים דומים בהתנהגות האישית של טל ושל שרון ובהקפדתם היתירה על משמעת קיצונית ועל נאמנות אישית מוחלטת של עוזריהם ושל כפיפיהם. הרבה שנים היה לטל שולחן קבוע במסעדה ידועה ליד הקריה בתל אביב, והמשיך לאיישו למרות הביקורת. שם ובמשרדו המשיך לטוות את קשריו ואת השפעתו על הצבא, גם באמצעות התערבות במינויים בצבא ובמשרד הביטחון. כך גמל ביד רחבה ביותר לנאמנים לו, ונקם במי שאיבדו את אמונו, או הגדירם כיריביו. טל, שהחליף, לפחות, שני מפקדים שכשלו בקרב, היה גם מי ששיקם את הקריירה הצבאית של אל"ם, שפיקד על חטיבת שריון במלחמת ששת הימים, ומפקד אוגדתו הדיחו בשל התמהמהות בהפעלת חטיבתו בקרב. אמנם, המפקד המודח לא חזר למסלול של פיקוד קרבי, אך המשיך, בהתערבות טל, לשרת בצבא הקבע, ופרש לגמלאות בדרגת תא"ל. אומרים, שזה היה ביטוי לאי-שביעות רצון טל מהחלטת מפקד האוגדה, שהייתה חמורה מדי בעיניו. כידוע, טל ושרון יצאו לקרב מול הרמטכ"ל חיים בר-לב במלחמת ההתשה על תוכניות ההגנה בסיני. שניהם התנגדו להגנה הקשיחה, שיזם בר-לב, ונשענה על קו מעוזים. במקומה הציעו הגנה ניידת, שתישען על תמרון ועל אש. ההגנה הניידת הסכימה לאבד שטח מסוים, כדי לשמור על תנופה ועל גמישות התגובה – אך לא התחשבה באילוצי מדיניות הישראלית של "אף שעל". טל ושרון נכשלו, וקו בר-לב הוקם, וקרס. זה עלה לשניהם בהחרפת יחסיהם עם בר-לב ועם אנשיו, שלא סלחו להם על התנגדותם לתפיסה המבצעית, שכשלה בגדול במלחמת ההתשה, והמיטה עלינו את אסון יום הכיפורים. האם יכול היה צה"ל להגן על התעלה בשיטתם? לעניות דעתי, התשובה שלילית. לצה"ל לא הייתה אז תשובה לעתירות הארטילריה המצרית ולאמצעים נ"מ ונ"ט, שנכנסו בהמוניהם לצבא מצרים, ואיינו את נקודות החוזק הישראליות, לוחמת שריון ושליטה באוויר. כתוצאה מכך, הייתה קורסת ההגנה הניידת באותו האופן שחלופתה קרסה. יתר על כן, כפי שטוען שנים רבות תא"ל ((מיל.)) אמציה חן (פצי) צה"ל לא עסק מעולם בהגנה, לא הקדיש מחשבה לנושא, לא תרגל זאת, ולא בנה את עצמו לצורת קרב זו. במקומה, פיתחו בצה"ל רפלקס עוויתי של התקפה בכל מחיר (שסופה – העברת המלחמה לשטח האויב). בהכנות למלחמה, אחרי הפסקת-האש באוגוסט 1970, לא הבינו מתכנני צה"ל, כי הגבעות החוליות מול איסמעיליה ("מיסורי" במפת הקוד "סיריוס"), הן האזור החשוב ביותר להגנת סיני. השטח לא מוכשל, הופקר במלחמה, ונתפס בקלות מדהימה על-ידי ארמיה 2 המצרית, שנאחזה בו. שגיאה חמורה זו הוחרפה כשפיקוד הדרום החליט ליטוש, ללא כל סיבה ראויה ובלי כל היגיון, את העמדות החיוניות "טלוויזיה", "חמוטל" ו"מכשיר" ממזרח ל"מיסורי", ורק "כישוף" ו"חמדיה" נותרו (בצעד בוטה של הפרת פקודה של שרון, מפקד אוגדה 143) בידינו. כך עוקרה האפשרות להשתלט מחדש על "מיסורי", ונקבע הניצחון המצרי במלחמה. הקרבות הכושלים על "טלוויזיה", על "חמוטל" ועל "מכשיר" במלחמת יום הכיפורים מוכיחים היטב את אי-ההבנה הטקטי והמערכתי של הדרג הבכיר של מפקדי השדה הישראלים. הקרבות הללו מדגישים את אי-הבשלות של ההגנה הניידת, למרות שיש בה מחשבה נכונה. שרון למד באוניברסיטה העברית משפטים, וטל למד בה מדעי המדינה ופילוסופיה. הרבה שנים הוצג טל כאיש החושב בצה"ל ובניגוד לרוב מפקדי הצבא, כתב הרבה, ואפילו הוציא ספר על ביטחון ישראל. כדרכו, טל כתב ספר (ביטחון לאומי: מעטים מול רבים. תל אביב: דביר, 1996) בלי שום הערת שוליים, כאילו הוא מקור החוכמה וראש-וראשון לכל החושבים על הביטחון הלאומי הישראלי, ואין בלתו. צניעות לא אפיינה מעולם את טל ואת שרון כאחד.

אחר-כך החל לעסוק בפיתוח הטנק העתידי של ישראל לאחר שבריטניה סירבה למכור לנו טנקים "צ'יפטיין". "היו מי שמתחו על טל ביקורת כי בתפקידיו הבאים בצבא ראה בקידום מערכות נשק מייצור עצמי, ובפרט טנק המרכבה, כחזות הכל, והעדיף להקצות משאבים כספיים, שהיו במחסור, לכיוון הזה, במקום להצטיידות במערכות נשק ובחלפים חלופיים" , כותבת ויקיפדיה בערך מכובס לחלוטין. "הוויכוח האם צריך לפתח ולייצר נשק כחול-לבן, ומאלה סוגים, או לקנותו בחו"ל – לגיטימי. יש צדדים לכאן ולכאן בוויכוח הזה", אומר מקור. "מרגע שמתקבלת ההחלטה לפתח ולייצר, יש צורך בראשי פרויקטים 'דורסניים' (כהגדרתך), או 'כריזמטיים' (כהגדרתי), שיעבירו את הפרויקט דרך מסלול המכשולים, שצפוי לו כמו לכל פרויקט גדול אחר". ראוי לציין, כנראה, "מרכבה" הוא הפרויקט הלאומי היחיד, שהגיע לבשלות במדינת ישראל ברבע האחרון של המאה העשרים. לית מאן דלפליג, בזכות טל. הרעיון, שצה"ל יצטייד בטנק "מרכבה" עלה לא-אחת על שרטון. לפי מקורותיי, השרטון הגדול ביותר היה בסוף שנות השמונים. אז הוחלט להמשיך בפרויקט, וכמעט כל צי הטנקים הישראלי כיום הוא "מרכבה" מסוגים שונים וממינים שונים – הרבה יותר הגיוני מהתוהו-ובוהו החימושי במלחמת יום הכיפורים (שבה הפעיל צה"ל טנקים "שרמן", "צנטוריון" ו"פטון"). אולם, אם יספוג השריון הישראלי מכה אנושה, כמו ביום הכיפורים תמהים מקורותיי מהיכן תבוא השלמת הסד"כ? הרי אין בכל העולם יצרן אחר ל"מרכבה". כמובן, זו שאלה אסטרטגית, שאינה ממין העניין כשדנים בתכנון הטנק הישראלי ובייצורו, קשה להניח, שמישהו התחשב בה כשתכנן את הרכשת "מרכבה". אכן, הטנק מעניין, וכיוון שאין הרבה יצרני טנקים בעולם הוא מושך תשומת-לב. יחד עם זאת, בעיות של התעשיה הישראלית ושל כלכלת ישראל יוצרות הישענות על ספקים זרים ברכיבים קריטיים, והישענות זו יוצרת תלות מדינית. והרי הרעיון בבסיס הייצור העצמי של מערכות נשק עיקריות היה להגיע לעצמאות.

טל הפך לנביא המקצועיות הצרופה והמשמעת הקשוחה. "טל אחראי, בעיקר, לטיפוח תותחנות הטנקים, ולהפיכת המקצוענות לערך. חבל שלא היו עוד כמה כמותו בחילות היבשה" – אומר מקור. עוד כשהיה מפקד גיסות השריון טיפח טל את שמואל גונן-גורודיש, שהתעמר תחת מטרייתו בחיילי חטיבה 7 ללא מגבלה. תוך כך, הפך טל לנביא הטכנולוגיה הצבאית. יש אומרים, שנפל קרבן להערצה עיוורת (פטישיזם) של המנוע, שבמהלכה ויתר על טיפוח רכיבים חשובים בקרב הבין-חילי המשולב ועל טכנולוגיות, שלא האמין בהן. למשל, טילי נ"ט. כתוצאה מכך, "נרצחו" החי"ר, ההנדסה והארטילריה בצה"ל מחד-גיסא, והופקר השריון, שלא נהנה מחיפוי הנדסה, שריון וחי"ר בהסתערותו מול צבאות ערב, שהוּרווּ באמצעים נ"ט ובארטילריה. כלומר, צבא היבשה הישראלי יצא לקרבות (כבר במארס 1968) מקרטע על רגליים שבורות עם תורת לחימה, שלא הצליחה במיוחד במלחמת ששת הימים, וכנראה, לא תוקנה עד היום. יתר על כן, כבר במלחמת ששת הימים הוכח, שהחי"ר הישראלי התקשה להבקיע מערכי אויב ללא טנקים, ללא הנדסה, ללא ארטילריה וללא חיל אוויר; וזה היה מול טילים נ"ט מיושנים. במקום לשפר את יכולת צבא היבשה ללחימה בין-חילית משולבת, הוגדל כוח הטנקים ללא כל התאמה ,על חשבון החי"ר שהוזנח ("הלם השריון"; "כשטנק עברי מסתער, בורחים הישמעאלים"). למרות מלחמת ההתשה, גם שאר החילות המסתערים לא זכו להכרה הנדרשת; וביום הכיפורים זה נראה היטב כשגדודי הטנקים של צה"ל נאלצו להילחם בדיוויזיות החי"ר המצריות והסוריות ,ללא חי"ר, ללא הנדסה, ללא סיוע אווירי וללא ארטילריה. גם כשהייתה ארטילריה בנמצא, לא ידעו קציני צה"ל להשתמש בה כהלכה. סא"ל ((מיל.)) אריה טפר המנוח, לוחם ידוע בפלמ"ח, טען, שהפטישיזם של המנוע הרס את החשיבה הטקטית בצה"ל. הוא העביר את החשיבה הצבאית לידיהם של אנשי המחקר-והפיתוח ושל הטכנולוגים, והותיר את מפקדי הצבא כטכנאי הפעלה. "הבעיה של השריון במלחמת יום הכיפורים הייתה, שהם חשבו שיוכלו להסתדר ללא חי"ר, ללא הנדסה וללא ארטילריה ('טוטליות הטנק') ובכך הם שגו שגיאה גדולה, ולא בדגש על הטנק", אומר אחד ממקורותיי. היבט אחר של ה"פטישיזם של המנוע" הנו הפיתוח המוגזם של חיל האוויר והישענות כוחות היבשה עליו מבלי להבין את מגבלות הכוח האווירי. כבר במלחמת ההתשה התברר, שחיל האוויר אינו תשובה ראויה להעדר ארטילריה ישראלית. בנוסף, כניסת טילים נ"מ, שנוסו בהצלחה בשמי ויטנאם, לשירות במצרים ובסוריה כופפה את כנפי המטוסים הישראלים. במאה השנים האחרונות, לכל תמרון יש צורך במנועים. עידן התמרונים הרגליים הסתיים לאחר פרידריך הגדול ונפוליאון. גם בלוחמת שריון יש צורך בטקטיקה. "מעניין איך מקצוענות במערכת-נשק הפכה בצה"ל לחוסר מקצוענות בהיבטים אחרים של המקצוע הצבאי, אך תשובתו של טפר, שמועצמת על-ידי אורי מילשטיין, שטחית מדי. מכל מקום, איני סבור, שמי שמדגישים מקצוענות במערכת-הנשק מזניחים ממילא את הצדדים האחרים. מדוע בחיל האוויר לא קרה תהליך דומה? גם הם מקצוענים במערכות-הנשק שלהם, המסובכות יותר מטנק",מוסיף המקור. למלחמת יום הכיפורים הגיע החי"ר הישראלי על זחל"מים מיושנים, שרבים מהם לא צלחו את הדרך מהימ"חים לחזית התעלה ולגולן, על משאיות ועל אוטובוסים, כשהוא מצויד ברובים מטָענים (רומ"טים) FN מתוצרת התעשיה הצבאית, שנכשלו במבחני הקבלה, שנערכו להם במלחמת סיני (1956), והפסיקו לפעול כשהשתדכו עם גרגירי החול הראשונים; במטולים נ"ט (מרנ"ט – בזוקה); בקסדות מגוחכות; ובחגור מצחיק, שלא תאם את צורכי שדה הקרב. מולו עמדו פלאחים מצריים וסוריים עם AK-47 "קלשניקוב", רובי-סער מדהימים בביצועיהם, ועם נשק נ"ט זול ויעיל (RPG-7), שהפליא את מכותיו בצה"ל – כנראה, הרבה יותר מטילים מונחים נ"ט "סאגר", שהפכו לאימת צה"ל. משום-מה, החליט משרד הביטחון לא לצייד את רובאיו ברוס"ר "קלשניקוב", אלא בגרסתו המקולקלת תוצרת ישראל, שנקראה בעברית, "גליל", ופיתוחה התנהל בעצלתיים. במלחמת יום הכיפורים הסתובבו מתי-מעט פרוטקציונרים עם אבי-טיפוס של הרוס"ר, והרובאים כמהו למצוא "קלשניקובים" נטושים. מעבר למאבק היוקרה על פיתוח כחול-לבן, לפרויקט מחקר-ופיתוח יש עלות, וקצבו תלוי בהעדפתו, המתבטאת בתקצוב. אלא שחימוש לחי"ר לא נראה לראשי צה"ל חשוב אז, והיו להם פרויקטים דחופים יותר לממן.