בדרום תל אביב, העיר העברית הראשונה, מתקיים כיבוש. מה שמכנים "כיבוש נאור". נחשפתי לכיבוש בדרום תל אביב סתם כך. במוצאי שבת, הזמין אותי חבר לביקור בדרום העיר, ליד שדרות הר-ציון בואכה רחוב וולפסון. במקום לקחת קו אוטובוס מסוים, לקחתי קו אוטובוס אחר. החלטתי לרדת בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, שאין בה שום דבר חדש. שום דבר חדש, מלבד אנשים חדשים. כשיצאתי את התחנה המרכזית החדשה, חשתי תחושה עזה של בעתה. כאשר אנשים כמוני - יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני, שמתרועעים עם בני אדם שעמם הם חולקים חוויות משותפות, שורשים, השקפות עולם מסוימות ורקע חברתי - חוצים את הגבול, הם נתקפים תחושה קשה. בעתה, בלבול, מבוכה, אפילו גועל. ישראל מורכבת מאיים הומוגניים והיציאה מכל אי כזה כרוכה בחשיפה לאחר. כאשר יצאתי את התחנה המרכזית, התחושה הבסיסית הייתה הלם: רחוב לוינסקי היה כולו מלא בזרים. רובם ככולם שחורים. לא יכולתי לשאול איש לאן ללכת ואיך להגיע לרחוב וולפסון. אף אחד כמעט לא ידע עברית, מלבד אי-אלו נהגי מוניות עצבניים, מוכרים מזיעים ושומרים בתחנה המרכזית החדשה. כאשר פסעתי לאורך רחוב לוינסקי, ההלם התחלף בבעתה. שלט אדיר של אורנג' באנגלית בישר על מבצע לשיחות לתאילנד. השפה הדבורה ברחוב לא הייתה עברית. אפילו לא אנגלית. הייתי היהודי הלבן היחיד ברחוב. מעולם לא חוויתי את תחושת המיעוט. אולם כאן, בדרום תל אביב, חשתי לראשונה מיעוט. מיעוט קטן, מבוטל, בין ים של בני אדם התמהים על גבר לבן עם עיניים תכולות ושיער בהיר אשר מהדס בין עשרות אנשים שבינם ובינו אין ולו דבר. לא חוויית ילדות, לא שפה משותפת, אפילו לא יכולת בסיסית לתקשר. המשכתי בדרכי ונכנסתי לשדרות הר ציון. ההלם הפך לגועל. הרחוב היה מזוהם. המדרכה הייתה מטונפת. בפינת הרחובות וולפסון והר ציון שרתה צחנה איומה. המוני מהגרי עבודה ופליטים התגודדו בחבורות. חנויות ייעודיות המוכרות מזון היו מלאות בקונים אפריקנים ותאילנדים ופיליפינים. הבתים סבלו מהזנחה איומה. העזובה שלטה בכל מקום. החושך, שהלך וכבד ככל שהתקדמה השעה, כבר הפך למפחיד. שום אישה שפויה לא תעיז להלך ברחוב בשעה כזו. על ספסלי הרחוב החלו כבר להתמקם חסרי הבית; בגן ציבורי גדול כבר התגודדו אותם פליטים מסודן. הטינופת הקשה, הצחנה שבאוויר והעזובה האיומה שידרו הזנחה אדירה. בני אדם ללא קול שאינם זוכים לביטוי מעל במה ציבורית אחת בלבד. עובדים המנוצלים עד העצם על-ידי מעסיקיהם ואין להם פה. ילדים שגדלים בתנאים-לא-תנאים. והמוני אנשים עם עיניים חלולות שכל תפקידם הוא לשרת ולעבוד את אדוני הארץ הבורגניים שזנחו כל אידיאל והותשו משנות מלחמה, וכל רצונם עתה הוא לפטור עצמם ממטלות היומיום המעיקות של טיפול בהוריהם, ניקיון הרחובות, בניית הבתים וקטיפת הפירות והירקות.

בתל אביב, לקח לי זמן להפנים, שורר אפרטהייד. בין הרחובות העזובים והמוזנחים של דרום תל אביב - על שם הסופר היידי וידידו של אחד העם, אלחנן לייב לוינסקי, שהקדים את זמנו של הרצל, ועל שם נשיא ההסתדרות הציונית ומעצב דגל ישראל דוד וולפסון - ובין הרחובות המטופחים על שם חוזה המדינה, הברון הידוע ומשורר תור הזהב של יהדות ספרד, ישנה הפרדה מוחלטת. אלה אינם מתערים באלה. הזרים, היודעים את נפש אדוניהם, מתגדרים בגטו הדרום תל אביבי. אדוניהם, שנפשם כה סולדת מאורחות חייהם של עבדיהם, מבהירים להם את תחום המושב. אלה אינם באים באלה. בכל משטר הפרדה, למפרידים יש פנים ולמופרדים יש פנים. אולם למופרדים אין שם מבחינת המפרידים, ולמפרידים לעולם יהא שם. בעיני המפרידים, המופרדים הם חסרי זהות. הם עדר שתכליתו לשרת, לשמש אמצעי, להיות כלי לסיפוק צרכים. ודאי שאינם תכלית, אם להשתמש במינוח המפורסם של קאנט. החציצה בין הגטו השחור ברובו של דרום תל אביב לבין "שאר העיר" היא ברורה, ברורה מדי. קו 60 לקח אותי הישר מהגטו השחור אל מגדלי עזריאלי. בתוך חמש דקות וחמישה שקלים ושמונים אגורות ביכולתך להותיר מאחוריך את אותם מנוצלים ועשוקים, בני בלי שם, שמכלים לא מעט ימים והרבה לילות בגטו שמסמן אותם כנבדלים משאר בניה ובנותיה של העיר העברית הראשונה. היחס הישראלי לזרים הוא זה של רציונאליות אינסטרומנטלית. השמאל הישראלי, המתהדר בדאגה לזכויות אדם ואזרח, טורח למנוע גירוש אי-אלו מילדיהם ואף חלק ממשפחותיהם. אולם התודעה הליברלית נגמרת במקום שבו יש צורך להוציא את האנשים הללו מהגטאות. לתת להם זכויות אזרחיות ופוליטיות. לטפל בהם ובמשפחותיהם. לספק להם שירותים רפואיים. לבטל את ההפרדה. וגם כאן, כמו במקרה של מהגרי אתיופיה, אלם מוחלט. הבורגנות הליברלית מעוניינת לשמר את הגטו השחור שבו תושבי דרום העיר הוותיקים אומללים מנוכחות הזרים, והזרים עצמם אומללים מחיי העוני, הדלות וההזנחה הפושעת. ואת אומללי כל העולם, הבורגנות הליברלית לא רוצה אחד, ודאי שלא לשחרר. היא רוצה להשאירם כאן ופה, שמא יאמרו בגת ויבשרו בחוצות אשקלון, אולם לא להניח להם לקבל את המגיע להם. לא לשחררם ולא להתירם. רק להותירם כלואים בגטו. להסיר מהם את אימת רשות ההגירה אולם למנוע מהם את זכות ההגירה: ההגירה לחיים טובים יותר.

ההיסטוריה איננה יכולה לסבול ואקום, וכמו כל ואקום, גם החלל הפוליטי מתמלא. לאט לאט פושטים פה ושם סוכני החרש של הפרוגרסיבים החדשים, חסידי מרקס ולנין מרחוב אחד העם מספר שבעים בתל אביב, ומתחילים לרחרח. גם ותיקי מצפן ניעורו מתרדמתם. בהפגנת האחד במאי האחרונה שנערכה בתל אביב, כבר צעדו כמה מנציגי הגטו. מישהו פה מנסה לגייס אותם למחנה המהפכה. אולי ברגע האמת להתסיסם באיזו אינתיפאדה קטנה. לתת לשלל הכעסים והתסכולים והמרמור לשעוט החוצה. מישהו מפנטז כבר על 'הפנתרים השחורים', גרסת בתא. כור ההיתוך הישראלי נכשל זה מכבר. מהגרי אתיופיה, שעלו לארץ ישראל ממניעים יהודיים וציוניים, ספונים בגטאות במשך שנים הרבה. רק המתינות האדירה והשקט הגדול שמאפיינים את מנהיגי העדה מונעים התקוממות רבתי נוכח ההשפלה הגדולה. מי שחושב שהחברה הישראלית בשלה לקלוט את הזרים, טועה. המצפון הממורק של הפוליטיקלי קורקט הישראלי יתקומם ודאי נוכח השימוש בתואר "זרים". אולם הם זרים. הם זרים בהוויה הישראלית וזרים לה. חלקם נתקעו פה, אחרים יעזבו. כל ניסיון לפרק את הגטו עלול להיגמר באסון. המשך הגטו עלול להיגמר בהתפוצצות. לא עוד שנים הרבה יחזיקו הזרים את עצמם בחיי דוחק והשפלה. מתישהו זה ייגמר. על החברה הישראלית להיפרד לשלום מן הזרים. את אשרות השהייה אין לחדש, ואת אשרות העבודה יש לבטל. עלינו להיפרד מן הזרים ולשלוח אותם הביתה. את המעטים שכבר הספיקו להשתרש בהוויה הישראלית יש להשאיר. מן הרוב יש להיפרד. יהיו שיאמרו כי זו גזענות. אולם יביטו-נא הנאורים בעיניהם שלהם וישאלו עצמם אם הם-עצמם בשלים למהלך אשר מעבר להיותו בלתי-ציוני בעליל, הוא-עצמו גם דורש אנרגיות נפשיות אדירות. מן הנמנע לקלוט אדם מתוך תחושת עייפות, קושי וסלידה. חברת המהגרים הישראלית זקוקה לשנות-דור של מנוחה. כמדינתם היחידה של יהודי העולם, בפני ישראל עומדות בחירות קשות והכרעות לא פשוטות. ישראל נדרשת להכריע מחדש בדבר יהדותה. לא רק מול ערביי ישראל והפלשתינים, אלא גם מול הזרים שהיא-עצמה קלטה אליה. את מאחזי הזרים יש לפרק ואת דרום תל אביב יש לשקם. יש כבר מי שבונה על הרפתקאות נדל"ן במאחזי הזרים ושואף לפנותם הלאה, דרומה, לצמצמם בגטאות קטנים יותר. זהו מתכון לאסון. לתסיסה גדולה, ובדין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לגדל בה דור של עבדים נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות. חרף הקושי הגדול והרב, יש להיפרד לשלום מן הזרים. אם לא נתחיל להיפרד מהם כבר עתה, בהדרגה, חתונה כפויה זו עלולה להסתיים חלילה בגירושים מדממים.