התזכורת הזאת תכליתה - הנמכת ציפיות עד לרצפה. מאז ימי אוסלו העליזים, צרכני התקשורת בישראל נחשפו לאינסוף תרחישי שלום. למרות מבול התרחישים, תרחיש אחד היה חסר:
הפלשתינים לא באמת רוצים שלום! כל סירוב או התחמקות, הביאו להם דיבידנדים מדיניים. 17 שנים הפלשתינים חוגגים על ההתעלמות הישראלית מהתרחיש הזה, למרות שיאסר ערפאת דיבר על "תורת השלבים".
בארכיונים של ערוצי הטלוויזיה, יש אינסוף פסטיבלי שלום. רוב הפסטיבלים התחילו עם תקווה בלב, והסתיימו במפח נפש. זה קרה כל-כך הרבה פעמים, שאי-אפשר לחמוק מהמסקנה העגומה, לפיה
הפלשתינים לא רוצים שלום! למעט שר החוץ
אביגדור ליברמן, לא שמענו בכיר אחד שאומר זאת בבהירות.
במקום להתעסק במוקשים האמיתיים שיפוצצו את הסיכוי להסכם, התקשורת הישראלית מתעסקת בפוליטיקה של המו"מ המדיני: לחץ על המשך הקפאת הבנייה בהתנחלויות. מנקודת מבטו של העדר, המשך הקפאת הבנייה מכיל בתוכו סיכוי לזעזע את הליכוד ו/או הקואליציה. האם זה מה שחשוב?
לשמאל אין בעיה עם העובדה שישראל לא קיבלה כלום תמורת הקפאת הבנייה בעשרה חודשים. לכלבי השמירה של הדמוקרטיה אין בעיה שעל-פי תוצאות הבחירות (והסקרים), הבוחר הישראלי רוצה לראות במימוש אידיאולוגיה ימנית. בדומה לאוהדי קבוצה שהובסה בגמר שדורשים את הגביע, המיעוט בישראל רוצה לראות במימוש האידיאולוגיה שלהם. ונניח, רק נניח שניתן להגיע להסכם חתום עם אבו-מאזן - מה שאני לא מאמין - האם זה אומר שהגענו?
אחים יקרים, אם יקרה הבלתי צפוי, והנושאים ונותנים יתגברו על בעיית זכות השיבה, והפלשתינים יסכימו להגדרת ישראל כמדינת העם היהודי - ההסכם יתפוצץ, תרתי משמע. לא רק משום שערביי ישראל לא יסכימו, אלא גם ובעיקר משום שהחמאס לעולם לא יחתום. ובלי החתימה של החמאס, המציאות המזרח-תיכונית תחזיר את ההסכם עם הכיתוב: חסרה חתימה שנייה...