ב-25 בנובמבר 2009 כינס
בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים ובה הכריז שהוא מחיל מדיניות של הקפאת בנייה ביהודה ובשומרון למשך עשרה חודשים;
"כחלק מהמאמצים להנעת שיחות השלום עם הרשות הפלשתינית...", הסביר; וכבר למחרת, 26 בנובמבר, היא נכנסה לתוקפה במלוא עוזה.
כל שקיוו לו - שמחווה של רצון טוב תרצה את הפלשתינים ותניעם להשתתף ב"שיחות השלום" - התבדה עד מהרה; אלה שהכירו מקרוב את המנטאליות הערבית, כלל לא הופתעו: הם צפו מראש, שבדומה ל"הינתקות" האומללה מחבל עזה, מחוות חד-צדדיות יתפרשו כאותות של חולשה ורק יגבירו את תאבונם של הפלשתינים לעוד ועוד ויתורים מצידה של ישראל.
ואכן, מתחילת ה"הקפאה" ועד למועד סיומה הרשמי, ב-26 בספטמבר 2010, עמדו הפלשתינים בסירובם להיכנס למשא-ומתן של "שלום" (על כינון מדינתם). וכשניאותו סוף-סוף - לאחר לחץ כבד מצד נשיא ארה"ב - להתרצות ולבוא לשולחן הדיונים, התנו זאת - עד כמה שזה לא ייאמן - בהמשך ה"הקפאה".
וכך, אותו "יצור בדים", שנברא בהבל הדמיון האנושי, ללא כל אחיזה במציאות, ושב ונדחה על-ידי אבו מאזן בעקשנות במשך חודשים ארוכים, הפך פתאום לאחד מ"נכסי צאן הברזל", שבלעדיו אין לקיים שום משא-ומתן לשלום.
חוכא ואטלולא - ארי מתחנן לפני תרנגולת. ולא סתם תרנגולת, אלא תרנגולת מרוטת-נוצות, המייצגת מנהיג רפה, שאלמלא השליטה הביטחונית הישראלית ביהודה ובשומרון, ספק אם היה מצליח למנוע את נפילתה של הגדה לידי החמאס וגורלו לא היה אז שונה מגורל חבריו מהפת"ח, ששהו בעזה בעת ההשתלטות.
אבו מאזן, על חולשותיו, מוכר היטב לאמריקנים, עוד מתקופת כהונתו של הנשיא
ג'ורג' בוש: "אין לו צוות, אין לו מנגנונים, אין לו יכולת ביצוע, הוא לבד לגמרי", הודתה שרת החוץ דאז, קונדוליזה רייס, "אך זה מה שיש, הוא התקווה האחרונה...", מיהרה להוסיף.
הוא היה ונותר "תקוותם האחרונה" של ראשי הממשל האמריקני, וחילופי הגברי בבית הלבן לא שינו דבר; הנשיא
ברק אובמה, יותר מקודמיו, נאחז בייאוש באותו קנה רצוץ, להגשמת משאת נפשו המוצהרת:
"הקמתה של מדינה פלשתינית לצידה של ישראל, ועל חשבונה".
אך "אליה וקוץ בה"; ככל שחלף הזמן, התברר יותר ויותר, שמשאת נפשו של הנשיא אובמה (הקמתה של מדינה פלשתינית "במהרה בימיו") איננה בדיוק השאיפה הראשונה במעלה אצל
מחמוד עבאס, ו"השלום עם ישראל" אינו עומד בראש סדר עדיפויותיו. נושא אחר הוא שמטריד אותו: הישרדותו הפוליטית, וכשהשתכנע שהנשיא אובמה להוט יותר מהפלשתינים עצמם לכונן להם מדינה ("כפתרון נאות, כביכול, לסכסוך האמריקני עם עולם האיסלאם") - הִקְצין את עמדותיו לרמה של החמאס - סָנַט בחוצפה בבני שיחו הישראלים כפחותים במעלה, כאינם ראויים שיסב עימם ליד אותו שולחן, והודיע שהדיונים "להקמתה של מדינה פלשתינית" (ר"ל), ייערכו אך ורק באמצעות מתווכים...
וכך, במחי יד אחד, החזיר אותנו אבו מאזן 43 שנה אחורה, ל-1 בספטמבר 1967, ל
שלושת הלאווים של ועדת חרטום:
"לא לשלום עם ישראל;
לא להכרה בישראל;
לא למשא-ומתן עם ישראל".
מה שמדהים אולי יותר מכל הוא כניעתה של ישראל, החזקה במדינות האזור והנחשבת למעצמה כלכלית וצבאית במזרח התיכון לפני תכתיביו של הדחליל, שהאמריקנים יצרו ומטפחים, מתוך שיקולים אינטרסנטיים שגויים. ראשי השלטון בישראל ממש מתחרים זה בזה, מי מהם יציע שלמונים גדולים יותר לאותו דחליל, כדי שרק יאות לכבדם בנוכחותו ליד שולחן הדיונים "להקמתה של מדינת פלשתין". הגדיל לעשות מכולם, שר הביטחון,
אהוד ברק, שתקופת כהונתו הקודמת והקצרה כראש
ממשלה (245 יום), הייתה רוויית תבוסות מדיניות וצבאיות לישראל, ובמהלכה - לבד מהבריחה המבוהלת מלבנון - הציע במשא-ומתן בקמפ דייוויד, לכונן את המדינה הפלשתינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים, ולהעניק לפלשתינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו - כל זאת תמורת חתימה על הסכם שלום עם ישראל (חתימה שאם הייתה מתבצעת לא הייתה שווה את הנייר שעליו נחתמה). אלא שיאסר ערפאת גם לכך לא הסכים. אך לא איש כברק יוותר; כשר ביטחון הוא ממשיך להתרוצץ בין ירושלים לוושינגטון ומציע לאבו מאזן (גלגולו החיוור של ערפאת) עוד ועוד ויתורים, כדי שייאות ברוב טובו להסב לשולחן הדיונים... וראש הממשלה מחרה-מחזיק אחריו,
"שתי מדינות לשני עמים תוך פחות משנה"; אך הדחליל עדיין אינו מתרצה:
"מדינה פלשתינית, ניחא - אך מדינה יהודית, מה פתאום?" וראשי המדינה שבים וזועקים: "תמורת שלום נהיה מוכנים לוויתורים כואבים...", אך קולם נותר כ"קול קורא במדבר".