מסתבר שלחולשה יש ריח. אתם בוודאי יודעים על מה אני מדבר, בין אם אתם טורפים חדי חושים וניבים בשטחי הפרא, או כאלו הטורפים את מעמדם הלאה בחברת בני האדם, מפילים את קורבנותיהם בשולי הדרך שלא על-מנת לאוספם. "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", אמרו חז"לינו וצדקו, האדם נמצא בתחרות מתמדת מול שכמותו, תחרות פרודוקטיבית ונכונה, אך אם תיקח פנייה לא נכונה, אפילו סטייה קטנה, יש והכל ייגמר בתוהו ובוהו שותת דם. "בני האדם שווים מטבעם", כתב הובס וזה מה שגורם לאותה תחרות; מצד אחד - לשמן את גלגלי העולם לקראת קידמה ומצוינות, ומצד שני - תיבת פנדורה מחביאה את זרעי הפורענות עד שתבוא הזדמנות. ערכי המוסר האנושי הם הגדר היחידה השומרת על בני האדם אלה מפני אלה, מרחיקה אותם מפני סטיות קטנות/גדולות אלו מדרכי-המלך של התחרות, מחשמלת ומזהירה את אלו החושבים שהם לא שווים לכולם, להם מגיע יותר, והם ייקחו את זה בכל דרך אפשרית. אך הפטרול המשגיח על גדר זו, כלב השמירה המרחיק את המחבלים, הטכנאי המתחזק, זהו הריבון, הקהילה, אותה התקבצות של בני-אדם בעלי מוצא, תרבות ויעד דומים המקימים מדינה. "מחוץ למצב המדיני קיימת תמיד מלחמת הכל בכל", כותב הובס; מחוץ לאותם קיבוצים הגדר אינה אלא עוד גדר חלודה, נמוכת קומה הנשברת עם כל התקפה, מחוץ למצב המדיני הקפיצה מעל ערכים מוסריים היא מעשה קל שבקלים. אך האדם, כמו חיה, יכול להריח חולשה, האדם נולד לתוך התחרות והאינסטינקטים שלו לא כל-כך שונים מהאינסטינקטים של להקת זאבים המתמקדת בזמן הציד שלה אחר החלשים, הפצועים והמבולבלים. טרף קל, פשוט משדר זאת. כשהגדר מתפוררת, כשהפטרול נרדם בתפקידו, כשהרלטיביזם המוסרי והערפיח הפוסט מודרני מתפזרים מעל, וכשרוחות חוסר האמונה באותם ערכים אנושיים מתחילות לנשוב, הטכנאי כבר לא מאמין במשימתו והשחיתות פושה בכל, אז יוצאים הטורפים ממחבואם, מריחים את חולשתם וקלקולם של אלו האמונים על שמירת הגדר ומסתערים על הגדר עם כלי נשקם. בשעת חולשה יש לה לאותה גדר ערכי המוסר ולמדינה נוטרתה שתי סכנות עיקריות; האחת היא אנרכיה. בני האדם, בהריחם את חולשתה, יוצאים "לעשות לביתם" ו"איש הישר בעיניו יעשה", אנדרלמוסיה פנימית משתררת והחוק מושם ללעג, הגדר מרקיבה ומתפוררת מבפנים ו"מזמינה" בריחה העבש כוחות חיצוניים לקטיף קל, לציד ללא מאמץ. כך קרה בממלכת החשמונאים, ברומא, אצל האינקה, באימפריה העות'מאנית (האיש החולה על הבוספורוס) ועוד... אך הסכנה השנייה היא אף חמורה יותר; דיקטטורה. בעוד השומר מושחת והגדר חלשה, יקומו אותם בני-אדם תאבי-כוח ומאמיני אידיאולוגיות אנטי-הומאניות ויפילו את הגדר בעודם מקימים חומה חדשה, תחת ערכי מוסר אנושיים יוקם חוק אחר המתאים לשרת את היחידים, הנעלים בפני עצמם. חוק שימור האי-שוויון, ואותה גדר ישנה תתפקד רק להצדיק את מעשיהם, כעור כבש ותו לא. כך קרה ברוסיה של תחילת המאה ה-20 כשתפס ה"אוונגרד" הבולשביקי של לנין את השלטון, כששלטונו החלש של קרנסקי והעייפות העצומה של העם הרוסי מהמלחמה תרמו את התרומה המכרעת. כך קרה באיטליה בשנות העשרים של המאה הקודמת, החולצות השחורות של מוסוליני צועדים לרומא ומפוררים את השלטון הרקוב והמושחת של שיטת הג'וליטיסמו (שיטת השלטון האופורטוניסטית והמושחתת הקרויה על שמו של ג'ובאני ג'וליטי, ראש הממשלה הליברלי של איטליה). כך קרה בסין כשחולשת הגואומינדנג ופלגנותו העלו את הקומוניסטים לשלטון. וכך קרה בספרד כשפרנקו ושאר המורדים מנצלים את חולשת הרפובליקה ומפיקים מלחמת אזרחים המסתיימת בניצחונם. מדהים לקרוא את דברי ביקורתו של מנהיג ומייסד הפאלנחה הספרדית וממנהיגי הפשיסטים הספרדים על הדמוקרטיה שלא מאמינה בעצמה, ביקורת שכאילו נכתבה היום על חלק ממדינות הציוויליזציה המערבית:

• "המדינה הליברלית איננה מאמינה בדבר. אפילו לא בעצמה. המדינה הליברלית מניחה לכל דבר להיות מוטל בספק, אפילו לערך של קיומה.
  המדינאי הליברלי אינו רואה דבר בלתי חוקי בהשקפה כי יש תחליף למדינה. כלומר, בהיותו בעמדה של ראש מדינה "ממוסדת", אין הוא אפילו מאמין בסגולות הפנימיות, בצדק ובתועלת, הטמונים במדינה מסוימת.
  ההשקפה הליברלית מסתכלת במבט קל על גורלו של כל אחד. מתירה למישהו לרומם את עצמו לעמדות בעלות סמכות, מבלתי להיות משוכנע כלל שראוי לקיים עמדות בעלות סמכות, וללא תחושה שהן כרוכות בהתחייבויות כלשהן, והאם להוסיף ולהחזיק בהן..."
  [חוזה אנטוניו פרימו דה ריברה, מתורגם על-ידי שטרנהל, המחשבה הפשיסטית לגווניה, עמ' 186]

כשהחוק לא נובע מתוך ערכי מוסר אבסולוטיים, כשפטרול הגדר כבר לא זוכר על מה הוא שומר, ואת חוקיו היסודיים הוא דולה מאינטרסים של בחירות ו"דמוקרטיה" - ריחה של החולשה מתפזר ומבקריה של הדמוקרטיה אצים להציע "פתרונות" כמו כרישים המריחים דם.

• "ראשית, לגבי הליברל החוק אינו מקודש מכוח תכליותיו כי אם מכוח 'מקורו'. שיטות המחשבה שתכליתן היא טובת הכלל, סבורות כי חוקים טובים הם החוקים המשרתים תכלית מעין זו, ומחשיבות כחוקים רעים את החוקים הסוטים מכיוון זה, בלא להתחשב מי מביא לפרסומם. המחשבה הדמוקרטית... סבורה כי חוק הוא טוב ולגיטימי אם הוא זוכה להסכמה מצד רוב הבוחרים, גם אם הוא מפלצתי בתוכנו.
  שנית, הליברלים אינם סבורים כי הנכון והצודק צריך להיות קטגוריה של הגיון, אלא תוצר של הרצון. שום דבר אינו נכון כשלעצמו. לעולם אין התייחסות לסולם ערכים כלשהו על פיו ניתן להעריך את צדקתו של חוק כלשהו הנחקק. די בכך שנמצאים מספיק קולות לאישורו..."
  [שם]

כשהדמוקרטיה נראית כך וערכי המוסר והשכל הישר נזנחים לטובת חלומות וערפל רלטיביסטי, אין פלא שהעם המריח את החולשה יפנה לצדד ב"משטר חזק יותר" והמדינה תיפול לתוך הטוטליטריזם. בשביל שאותה קהילה תשרוד כמדינה בנבכי הפוליטיקה העולמית ובמשך זמן רב ככל הניתן, יש להעמיד את יסודותיה על ערכים אבסולוטיים ושכל ישר, ולתחזקם כל הזמן. יש לחנך לאמונה בצדקת דרכה שלה עצמה, בדמוקרטיה, בהגדרה עצמית ובצורך העם במדינה. יש לחנך למלחמה עיקשת נגד אותם כוחות קטני-אמונה המערפלים את ערכי היסוד ומוכנים להושיב לשולחן העם את אויביו בשם "קבלת האחר". מדינת ישראל, היום, עומדת על פרשת-דרכים ולא נשאר לה הרבה זמן להחליט, האם ליפול בקסמי האופנה החדשה/ישנה הנושבת בעולם המערבי; פוסט ציונות, פוסט מורשת, פוסט מוסר, פוסט הכל, אין שום דבר בטוח והכל נכון באותה מידה (כמה אופטימי ומושך), וליפול כמו שנפלו הדמוקרטיות החלשות של המאה הקודמת; או לקום מתוך החולשה הרגעית ולהמשיך להילחם על צדקת דרכה מתוך אמונה בעצמה ובערכיה.