אין אנו מתיימרים להציע כאן ניתוח או הסבר, לשוני או אחר, לשני ערכים לועזיים אלו. אנחנו מנסים רק לברר אם ניסיון החיים של האדם, נטיותיו הטבעיות, דעותיו וכולי עשויים להשפיע על שיפוטו או על הבנתו את המציאות שהוא חווה. ברור לי שאיני הראשון להעלות שאלה זו בעברית מדוברת ומן הסתם גם לא האחרון, אבל לעת עתה לא ראיתי שבחינה זו תיעשה בהקשר של שיפוט תורני בכלל ושל פרשת השבוע בפרט. כלומר, בלשון הקודש, בספרות התורנית בכלל והחסידית בפרט, מתייחסים לעניין זה וביסודיות אופיינית. בעברית החדשה מדברים על זה כמו שמדברים על הרבה דברים, בלי תכלית. התוצאה של דיבורים כאלה, לענ"ד, היא הגברת הבלבול, באשר הדנים בכך אינם מגיעים להכרעה והנושא נשאר קבוע בצריך עיון.
כמובן, שאלת השיפוט, אם הוא אובייקטיבי או לא, נוגעת לא רק לשופטים. כל פרשנות מבוססת על שיפוט, גם פירוש עניין בתורה, ודומני שאין צורך להסביר קביעה זו. לא מזמן כתבנו משהו על כך שכדי לפרש פסוק בתורה ושהפירוש יהיה אמיתי - צריכים קודם להאמין בקדושתה המוחלטת של התורה, בכך שכל אות בה היא אמת מוחלטת. לפי זה יש המצפים שכל המאמינים בקדושתה של התורה, יסכימו על אותו פירוש. חושבים שמכיוון שהנחת היסוד שלהם זהה, ההנחה שהתורה היא אמת מוחלטת, אז מאיפה יבואו להם פירושים שונים לאותו עניין? מילא ויכוח פרשני בין מאמין מלא-למאמין חלקי, זה מובן, אבל בין המאמינים באמונה שלמה עצמם, איך יהיו ויכוחים ופרשנויות שונות?
אלא העניין הוא ש-שבעים פנים בתורה [מדרש רבה, במדבר] שבעים מדרגות של עומק, של פנימיות, והמדרגות האלה מתגלות בפרשנויות השונות דווקא משום שהפירוש "נגוע" בסובייקטיביות. הנה למשל הפסוק הראשון בפרשת השבוע [בראשית ו]: [ט] אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. הפסוק הזה כולו שבחים לנח והוא מסביר את העובדה שהקב"ה בחר בו להתחיל את האנושות מחדש. וכך אומנם מפרש רש"י את תחילת הפסוק: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק - הואיל והזכירו ספר בשבחו שנאמר [משלי י] זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. דבר אחר, לִמֶדְךָ שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. אלא שההמשך פחות חלק: בְּדֹרֹתָיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי - לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
רש"י מתכוון למחלוקת בגמרא [סנהדרין קח/א]: אמר רבי יוחנן, בדורותיו (נחשב צדיק) ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו כל שכן בדורות אחרים. בהנחה ששניהם מתכוונים לאותם דורות כשהם אומרים בדורות אחרים, לכאורה המחלוקת ביניהם נוגעת ליחסיות ולהשפעה הסביבתית; רבי יוחנן סובר שבדור של צדיקים גדולים יותר, כמו אברהם אבינו למשל, נח לא היה נחשב צדיק, כי הכל יחסי; נח הוא נח ויחסית לאברהם, הוא לא צדיק כזה גדול. לעומתו, ריש לקיש מסכים אומנם שנח היה צדיק קטן יחסית, אבל זה מפני שספג השפעות שליליות מהרשעים שבדורו; אילו היה בדורו של אברהם, היה סופג ממנו השפעות חיוביות ומתעלה בצדקותו. ובכן, מי משניהם צודק? אפשר בכלל להכריע במחלוקת כזאת? מסתבר ששניהם צודקים, כל אחד מזווית הראייה שמבוססת על ניסיון החיים ועל הרקע שלו, כדלקמן.
רבי יוחנן וריש לקיש היו קשורים זה בזה בלב ונפש. ריש לקיש היה גיסו של רבי יוחנן וגם תלמיד חבר שלו, כאשר החלק השני הוא העיקר. רבי יוחנן, שישב בטבריה, היה ראש החכמים בארץ ישראל בדור הראשון של האמוראים, בערך הדור החמישי שלאחר חורבן בית שני. היה מפורסם גם ביופיו הרב, והגמרא מביאה תיאורים נפלאים על אודות יופיו ודימויו לתכשיטים שונים בתאורה מאוד מסוימת. באותו זמן, ריש לקיש היה ראש חבורת שודדים שפעלה בבקעת הירדן. שני עולמות שונים שנפגשו בתזמון מופלא [בבא מציעא, פד/א]: יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי אמר ליה אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא.
תרגום: ר' יוחנן ירד לשחות בנהר הירדן. ראה אותו ריש לקיש מהגדה השנייה וקפץ לירדן. אמר לו רבי יוחנן, כוחך הרב מתאים ללימוד תורה. אמר לו ריש לקיש, יופייך הרב מתאים לנשים.
סובייקטיבי ואמיתי
רבי יוחנן הציע לריש לקיש עסק: הצטרף אלי, עזוב את להקת השודדים שלך ואשדך לך את אחותי שהיא יפה יותר ממני. ריש לקיש הסכים, אבל רצה קודם להביא את חפציו מהגדה השנייה. ניסה לקפוץ בחזרה ולא הצליח. הוא לא הבין מה קרה ורבי יוחנן הסביר לו שמרגע שקיבל על עצמו עול תורה, אפילו שעוד לא התחיל ללמוד, נחלש כוחו הפיזי, כי זו דרכה של תורה. בהמשך הוא נעשה האמורא ריש לקיש, תלמיד חבר לרבי יוחנן. על הרקע הזה ננסה להבין את המחלוקת שלהם בעניין צדיקותו של נח. רבי יוחנן בא ממה שהיום מכנים רקע דתי. כל ימיו למד תורה והגיע למדרגות נעלות ביותר; אבל הוא עצמו לא חשב כך, לא חשב על עצמו שבאמת נמצא במדרגה נעלית. חשב שמכיוון שזכה ללמוד אצל רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, ויחסית לאנשי דורו שלא זכו כמוהו ללמוד תורה, הוא נחשב למשהו, אבל לא שבאמת הוא כזה גדול.
לכן אומר רבי יוחנן שבדורות אחרים נח לא היה נחשב צדיק בכלל. הוא רואה בעצמו את דמותו של נח וכך הוא מעריך את עצמו; בין האנשים של דור כזה מסכן המשועבד לכובש זר, אנשים שמדוחק הפרנסה ולחצי היומיום, בקושי מצליחים לקיים מצוות ולהשתתף בשיעורי תורה פה ושם בשבתות ובמועדים בעיקר, ביניהם אני נחשב צדיק; אבל אם הייתי חי בדור אחר, בדור של רבי עקיבא למשל, לא הייתי נחשב צדיק בכלל. כך חושב על עצמו רבי יוחנן וזה משתקף בהערכתו את מידת צדיקותו של נח. לעומתו, ריש לקיש בא מרקע הפוך לגמרי. הייתה לו ילדות קשה והוא הידרדר עד שנהיה שודד. היה מוכשר מאוד ולכן נהיה ראש השודדים, אבל לא היה לו שום קשר לצדיקות או לצדיקים. אומנם רבי יוחנן הניע אותו לחולל מהפכה בחייו וכעת הוא צדיק, אבל מה היה מהלך חייו אילו חי בדור של צדיקים - מן הסתם היה צדיק מהתחלה, כך הוא חושב.
ריש לקיש בטוח שאם נח היה חי בדור של צדיקים, הוא היה הרבה יותר צדיק, וזה מה שהוא מבטא במחלוקת שלו עם רבי יוחנן. בהמשך אותה מימרא, לאחר המחלוקת הנ"ל בין רבי יוחנן וריש לקיש, מביאה הגמרא את הערכותיהם של חכמים מדור מאוחר יותר לדברי בעלי המחלוקת: אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהייתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא, משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון שהייתה מונחת במקום הטנופת, במקומה - ריחה נודף וכל שכן במקום הבוסם. פלייטון הוא סוג של בושם, כשצריך להתחרות בריחות לא נעימים - ריחו ניכר פחות מאשר בהיותו מונח בין בשמים אחרים. נח הוא צדיק בין רשעים, בושם במקום הטינופת, אילו היה בין בשמים/צדיקים אחרים - הייתה צדקותו מתעצמת וניכרת יותר.
לרבי יוחנן, הדימוי הוא של יין לא של בושם. והיין, בהיותו בין יינות אחרים, צדיק בין צדיקים נוספים - אינו בולט. וזה מצבו של נח, בקבוק יין בין בקבוקי חומץ, חריג ולכן בולט. התורה נמשלה, בין היתר, גם ליין וזה רומז לשבעים פנים בתורה, שכן יין בגימטריא שבעים; ושם לומד המדרש, כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה. אבל שלא נטעה לחשוב חלילה שיש סתירות בין הפנים השונים לכאורה של השבעים פנים, ממשיך אותו מדרש ומסביר שבאותו מקור, קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, שממנו לומדים את הרעיון של שבעים פנים בתורה, באותו מקור גם רמוזה העובדה שכל שבעים הפנים שייכים לאותה תורה עצמה: למה נאמר בקערה האחת - כנגד התורה הצריכה להיות אחת; כמה דתימא, [במדבר טו] תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. כולם נִתְּנוּ מרועה אחד כולם א-ל אחד אֲמָרָן למשה מסיני.
הנה כי כן, השיפוט של שני החכמים הוא סובייקטיבי לגמרי, אבל זה לא שולל את אמיתות פירושיהם המבוססים על ניסיון חייהם. להפך, זה רק מראה את הפנים השונות של אותו עניין ואת היחסיות של החיים בעולם הזה. שכן אומנם התורה היא אמת מוחלטת, אבל היא מתייחסת לעולם הזה כפי שהוא; נתלבשה בכל מיני עניינים וסיפורים גשמיים שמתפרשים לכיוונים שונים כדי להורות לנו דרך בעבודת ה'. ואפילו מהעובדה שנח לא טרח להחזיר בתשובה את אנשי דורו, כמו שעשה אברהם למשל, ואפילו לא התפלל עליהם, כמו שעשו אברהם ומשה, עובדות שלכל הדעות אינן לשבחו של נח למרות שהיה צדיק, אפילו מעובדות שליליות אלו לומד כ"ק הרבי מליובאוויץ' מסר חיובי: מכאן עלינו ללמוד שלא לנהוג כמו נח; שאם נזדמנה לנו הזכות לסייע למישהו בדרך כלשהי, אפילו רק להתפלל עבורו, שנעשה זאת, שלא ננהג כמו נח.
הגיע כבר הזמן שנזכה למנוחה המיוצגת בשמו של נח, די לַגָּלוּת, רוצים את הגאולה.