אִיׁש צַדִּיק
נֹחַ הִתְהַלֵּךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְנַח
וְאֶת חוֹבוֹתָיו לֶאֱלהים לֹא זָנַח
אָחֵרִים חָטְאוּ וְהוּא לֹא סָרַח
צַדִּיק צַדִּיק אַךְ לְתַקֵּן לֹא טָרַח
לֹא דַּי בְּצַדְקָנוּת וּבְהִתְכַנְסוּת
בְּדָלֶת אַמּוֹת וְלָתֵת לָרֹעַ חָסוּת
לָמַדְנוּ שֶׁזְּמַנֶּנוּ עַל הָאָרֶץ שָׁאוּל
אֲדִישׁוּת סוֹפָה שֶׁתָּבִיא מַבּוּל
נֹחַ בְּדוֹרוֹתָיו הָיָה אִישׁ צַדִּיק
מָצָא חֶן בְּעֵינֵי ה' כִּי לֹא הִזִּיק
וְהוֹלִיד שֵׁם חָם וְיָפֶת פָּשׁוּט
שֶׁבְּאֶמְצָעוָּתם נִצְלָה הָאֱנוֹשׁוּת
אַחֲרֵי שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁאַר
כִּי נִחַם ה' וְשַׂם קֵץ לְכֹל בָּשָׂר
צלם האדם
כשהאדם, ולא חשוב בן איזו דת, כת ועדה הוא, מאבד צלם האדם, איבד הוא את עולמו תחילה ואחרי כן עולם הסובבים אותו. לפי אחת הפרשנויות, צדיק בדורותיו כפי שנאמר על נח, איננה מעידה כי האדם בו מדובר אכן היה צדיק במשמעות המילה צדיק. ייתכן כי לא חטא כלפי ה' וכלפי זולתו, אך הוא לא עשה דבר לתקן את העולם סביבו. כי היה הוא צדיק שהתכנס סביב עצמו בדלת אמותיו ואמר: אחרי המבול. אנחנו לומדים מפרשת בראשית ומפרשת נח כי עשרה דורות, מאדם עד נח, התחילו כבר מאדם הראשון בחטא, כי הפרו צו האלהים ואכלו מעץ הדעת שהצטוו לא לאכול ממנו. הם גם הכינו את האליבי לעצמם: אדם מפיל האשם על חווה אשתו והאישה מפילה האשם על הנחש, על כך, בנוסף לענישה שהטיל על המעורבים בדבר, גם את האדמה ארר: ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך [בראשית ג', י"ז]. והנה הבכור של אדם, קין, רוצח את אחיו הצעיר ממנו, הבל, מקנאה. ולמך הרג את קין, וכשנולד נח אמר רש"י עליו: ממנו נבנה העולם, שנאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' [בראשית ה', כ"ט]. כלומר, את מה שידינו עשו והיה עצוב לנו. ואם להשוות למתרחש בעולם לנגד עינינו, מיליוני אנשים צמאי דם קוראים בשם אלוהים ורוצחים ומטיפים לרצח האדם כי איננו לרוחם ואיננו שייך לאמונתם, הרצח כמו אצל קין כלפי הבל, הורגים זה את זה בתוך תוכם. אין ערך לצלם אנוש והם נשענים על הכתוב בכתבי הקודש ומביאים חורבן על האנושות בשם האלהים. זה ממש ימי נח חמס תרתי משמע בארץ עד שיחזירו את העולם לתוהו ובוהו. הנהי צדיקים בדורותינו ולא נעשה דבר?
המחיים את האדם המיתוהו
המחיים את האדם המים המיתוהו בימי נח בימי המבול. מדוע להשמיד את האדם באמצעות המים? כי גם הקב"ה ראה בצער איך הוא משחית את אשר ברא, את מעשי ידיו, וחס על כך, אמר אביא עליהם מים הן מן התהום מי תחתיות והן מן השמים מים מן העליונים, הקב"ה הורידם ברחמים, שאם יחזרו בתשובה יהיו גשמי ברכה , כשלא חזרו היו למבול. דבר אחר אפשר לומר על כך שלעתים דבר שבו ברכה הופך עם ריבויו והגזמה ממנו נהיה לקללה. דבר זה אמור לגבי כל שטחי החיים. תרופה שאתה נוטל היא מביאה ארוכה, אם תיטול הרבה ממנה ללא מידה, תביא מארה. צריך לעשות שימוש במה שהעניק לנו אלהים,במידה לבל נהפוך במעשי ידינו ברכה לקללה. מתברר כי כל המהלך של המבול ומה שעתיד להתרחש גלה הקב"ה לנח כאיש סודו, כי ראה בו איש תמים צדיק באותו דור. ואמר לו כי הוא הקב"ה מביא: קץ כל בשר בא לפני [ו', י"ג] דווקא באמצעות המים שהם היסוד החשוב לקיום כל יצור חי. לולא גילה אלוהים לנח את הבאת המבול והצלתו של נח ובני ביתו וזוגות זוגות מן הבהמה הטהורה וזוגות זוגות מן הבהמה אשר איננה טהורה כולל כל רמש וכל יצור אחר, ספק אם נח היה עושה את התיבה והיה נכנס אליה הוא ובני ביתו וכל החיה כמתואר שם כפי שנצטווה לעשות. מזה למדים אנו כי נח אכן היה צדיק בדורותיו ולא על דרך השלילה. זה יביא אותנו בהמשך למה שעתיד להתרחש בסדום ועמורה , כאשר הקב"ה החליט שוב להשמיד את העיר ואת כל החי שבה. אברהם שם חפש למצוא את הצדיק בדורותיו כמו נח וכפי הנראה לא נמצא.
חיים בכוח האמונה
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת אל התבה [ז', י"ב, י"ג] כפי שעולה מן הכתוב כי נח היה מקטני האמונה נכנס ולא נכנס לתיבה כי האמין ולא האמין שיבוא המבול, כי נאמר: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני המבול [ז', ז']. כלומר לא נכנס עד שדחקוהו המים שנאמר: ויעש נח ככל אשר צוהו ה' [ז', ה'] אף על-פי כן יש ומפרשים זאת כנובע ממה שגלה הקב"ה לנח כי הוא ובני ביתו וכל החיה אשר אתו ינצלו, ופרוש אחר אומר כי נח חשש להיכנס לתיבה כי היה לו ספק אם יוכל להתקיים שם למשך מאה וחמישים ימים בתוך התיבה. ברם האמונה שהייתה לנח באלוהים גברה על כל השיקולים והספקות כי ידע כי הקב"ה גמר אומר להשחית ולהשמיד את האדם והחי ולכן לו רצה הקב"ה כי גם נח ובני יִסָּפוּ עם כל האנושות לא היה מצווה אותו לעשות את התיבה. אחרי הכל הקב"ה לא רצה להחזיר את הארץ לתוהו ובוהו , הוא חס על יציר כפיו על מה שברא , ואף על-פי כן אומר הקב"ה לנח : אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה [ז', ד']. כל זה בא ללמדנו כי מדובר כאן בענישה, כדי שאנושות שתתחדש על-ידי נח וילדיו תיטיב דרכה ולא תשוב לסורה. דבר נוסף לומדים מדברי אלוהים אל נח: בֹּא אתה וכל ביתך אל התבה כי אֹתְךָ ראיתי צדיק לפני בדור הזה [ז', א]. רש"י שואל מדוע לא אמר אלוהים לנח כי הוא צדיק גמור כי: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וְכֻלּוֹ שלא בפניו. לכן בא אלוהים וסגר כנגדו (כנגד נח) בפני המים, כמין חומה ששומרת עליו ועל בני ביתו, כך שהאחרים אינם יכולים להיות בתוך הַסֶּגֶר הזה כהגנה עליו. ואמנם הגשם ירד במשך 40 יום ו-40 לילה ונפסק, אלא שהמים הוסיפו לעלות מאליהן ממעיינות שפרצו ממעמקי האדמה מעבר ל 40 יום ו-40 לילה: ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום [ז', כ"ד].
במחשבה שנייה
במחשבה שנייה ולאחר מעשה אמר הקב"ה: ולא אֹסִף עוד להכות את כָּל-חַי כאשר עשיתי, זאת כשראה שהעונש הקולקטיבי היה בלתי ראוי למרות החמס שפשה בעם, מכאן ואלך נקבע כלל: איש בחטאו יומת. ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר [ט', ט"ז]. וְשַׂם קשת בענן לזכור בעצמו את הבטחתו, אך גם להזכיר לבני האדם את המבול ומה יכול לקרות להם , אילולא הבטחתו של הקב"ה שלא להכות כל חי. למעשה אחרי המבול חזר מצב האנושות כמו בבריאה של אדם וחוה. אנחנו קוראים את נוסח הברכה שברך הקב"ה את האדם אחרי המבול כנוסח הברכה שברך הקב"ה את אדם וחוה: פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וְחִתְּכֶם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידיכם נתנו [ט', א', ב']. אלא שהפעם כל עוד ולא נתנה התורה קבע הקב"ה חובת קיום שבע מצוות בני נח. מצוות אלו חלות על כל אדם שחי בארץ והוא איננו בן ברית, כולל כל גר שחי בה. והרי אחדות מהמצוות: בשר בנפשו דמו לא תאכלו [ט', ד'], שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם [ט', ו'] אסר אכילת אבר מן החי. מנח עד אברהם אבי הָאֻמָּה, כמו מאדם עד נח נמנו עשרה דורות. לולא היה ראש חדש מר חשוון בשבת היינו קוראים את ההפטרה: רֹנִּי עקרה לא ילדה (בישעיהו נ"ד - נ"ה) ששם נזכרים מֵי-נֹחַ (המבול) ומזכיר הקב"ה לעצמו כי שוב לא יביא את המבול על הארץ.
הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמוֹרֵד
לַמְרוֹת הַמַּבּוּל עֲדַיִן שׂוֹרֵד
אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל הַכֹּל כִּפְשׁוּטוֹ
חוֹמֵס, גּוֹזֵל וְחוֹזֵר עַל טָעוּתוֹ
שׁוֹכֵחַ הַבְּרִית וְחַי לוֹ שָׁאֲנַן
סוֹמֵךְ עַל נֶס וְעַל קֶשֶׁת בְּעָנָן
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו (ח/כח)
וְאֵינֶנּוּ דּוֹאֵג לְגוֹרָל צֶאֱצָאָיו.
אָנָּא זִכְרוּ שֶׁכֻּלָנוּ בְּתֵבָה אַחַת
וּמְבִיאִים עָלֵינוּ מַבּוּל מִדַּעַת
לָכֵן חוֹבָה לִשְׁמוֹר עַל הַתֵּבָה
פֶּן תִּפָּגַע מִמַּיִם אוֹ מִלְּהָבָה.