השבוע עלתה שוב סוגיית המשבר הכספי של הרשויות המקומיות, ביוזמת מרכז השלטון המקומי וראשי הרשויות המקומיות:עיריות,מועצות מקומיות,מועצות אזוריות. משבר זה אינו חדש.
ההיסטוריה המודרנית של הכלכלה הישראלית מתחילה עם החלשות המודל של המדינה המפתחת, אשר עמד ביסוד התהליך של בניית הכלכלה בישראל,ואימוצה ומיסודה ההדרגתי של פרדיגמת המדיניות הניאו ליברלית.
מרבית החוקרים מייחסים חשיבות לשינוי שחל החל מ-1985 ,כאשר יצאה לדרך התוכנית לייצוב כלכלי, אשר הגבירה הליברליזציה של השווקים הפיננסיים, התירה מגבלות על תנועות הון ועל סחר בינלאומי,העבירה נכסים לידיים פרטיות,צמצמה הוצאות הממשלה, ושינתה בעצם את מבנה
שוק העבודה הריכוזי.
יחד עם זאת, המדינה לא נסוגה בהכרח מן הזירה הכלכלית, אלא, שינתה את אופי מעורבותה. בולטת באותה תקופה התעצמותו של בנק ישראל, ביטוי לכך הוא יכולתו של הבנק המרכזי לקבוע באופן אוטונומי למדי את המדיניות המוניטארית,ליזום ולקדם שינויים מוסדיים, בהתאם לרוח המדיניות הניאו ליבראלית.
אם בשנים הראשונות להקמת המדינה היה הבנק כפוף לממשלה ולמשרד האוצר, הרי שמאמצע שנות השמונים הציב עצמו כ"סוכנות א-פוליטית המשמיעה את הקול הסמכותי של המומחיות בניהול הכלכלי" (ממן, רוזנהק, 2009, עמודים 24-28).
הטרנספורמציה של הכלכלה הפוליטית בישראל מ1985, נגע לאופנים רבים בהם הוגדרה מחדש מערכת היחסים הראויה בין המדינה לזירה הכלכלית.הכלל היסודי בדוקטרינה הניאו-ליברלית הוא נסיגת המדינה מהזירה הכלכלית ופינוי המרחב לפעולה החופשית של כוחות השוק ושל השחקנים הכלכליים הפרטיים.(שם,עמוד 47).
השלטון המקומי
משקל ההוצאות של הרשויות המקומיות בהשוואה לתוצר הלאומי הוא יציב,ונע בין 7% לכ 9%. מרבית התנודות נגרמו עקב שינויים שחלו בתקציב המדינה,בעיקר בהוצאות הביטחון ובפירעון המלוות, לאו-דווקא בשל קידום והפיתוח.
בשנים 1960-1981 היה הגידול הריאלי בהוצאות הרשויות המקומיות גבוה מן הגידול בתוצר הלאומי,אך נמוך במידה ניכרת מעליית הוצאות הממשלה.
הגידול בהוצאות בין 1965-1975 משקף את תקופת ההתרחבות הניכרת של שירותי הרשויות המקומיות,שהתבססה על התפיסה כי יש לספק לציבור שירותים שהוא מבקש ושהחברה מעוניינת בהם.אך מגמת ההתרחבות הריאלית של הוצאות הרשויות המקומיות נבלמה, עם תחילת ההתגברות של האינפלציה במחצית השנייה של שנות ה- 70.
למרות המיתון והצמצומים הרשויות המשיכו לספק שירותים,גם אם היו צריכות להוריד רמתם של חלק מהשירותים (בורוכוב, 2004, ע' 23).
בשנים 2001-2006 נקלעו רשויות מקומיות רבות למשבר כלכלי.חלק מהרשויות המקומיות התקשו בפירעון חובותיהן לספקים, אחרות אף הלינו את שכר עובדיהן תקופה ממושכת.ובמספר גדול למדי של רשויות מקומיות הפקיעה הממשלה את סמכויות הניהול מנבחרי הציבור והעבירה אותן לניהול וועדה קרואה.
מימדי המשבר ביישובים הושפעו ממספר גורמים, כמו הירידה בשיעור המימון הממשלתי, עצמתו הפוליטית של ראש העירייה וטיב הניהול.
בשנת 2006 היו יותר ממאה רשויות בתוכנית הבראה,רמת החוב של הרשויות פחתה כתוצאה מהמעורבות הממשלתית,אך חומרת המשבר גדולה בעיקר ברשויות הערביות בהן הממשלה מעורבת יותר בניהולן.
הממשלה הגדילה את מעורבותה בניהול הרשויות המקומיות בעקבות הגירעונות הגדולים שנוצרו בהן ובגלל הפגיעה בתפקודן.
מאז שנת 2004 גובשו תוכניות הבראה לרשויות מקומיות במצוקה, וחלק מהסיוע הממשלתי הותנה בשיפור הגבייה העצמית של מסים. כן מונו לרשויות רבות חשבים מלווים שתפקידם לפקח על תקינות ההוצאות (בן בסט, דהן, 2009, עמודים 16-15) (בן בסט, דהן, 2008).
הרשויות המקומיות מספקות לתושביהן שירותים עירוניים והן מתפקדות כסוכנים של הממשלה להספקת שירותי חינוך ורווחה, שמטבעם הם שירותים ממלכתיים. מקורות ההכנסה של הרשויות קשורים להרכב השירותים שהן מספקות ולחוסנן הכלכלי.
הכנסות הרשויות נחלקות לשלושה מקורות עיקריים: הכנסות עצמיות שנועדו לממן את השירותים העירוניים , מענקים ייעודיים מהממשלה שמטרתם לממן את שירותי החינוך והרווחה, ומענקי איזון מהממשלה שנועדו לאפשר סל שירותים בסיסי שבהן פוטנציאל המקורות העצמיים נמוך יחסית.
הרכב המימון של הרשויות עבר תמורות מהותיות במהלך שנות השמונים, ומאז השינויים קטנים יחסית. בראשית שנות השמונים מימנו ההכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות 30% מסך הוצאותיהן והממשלה מימנה את היתרה - 20% בגין הספקת השירותים הממלכתיים ו 50% לתמיכה בהספקת שירותים עירוניים. במהלך שנות השמונים ירד במהירות המשקל של מענקי התמיכה הממשלתיים שאינם מיועדים לכ-15% בלבד, ובד בבד עלה משקל ההכנסות העצמיות עד לכ-60% מסך ההכנסות.
מקורן של מרבית הכנסות העצמיות של הרשויות בתקבולי הארנונה ממשקי בית ומעסקים(38%). ובהכנסות מאגרות והיטלים(27%). שני רכיבי המימון הללו נתונים לפיקוח הממשלה ומוגבלים על ידה. ההגבלות והקריטריונים נקבעים ע"י שרי הפנים והאוצר.
לשלטון מעורבות רבה בקביעת שיעורי המס, דבר שאינו אופייני רק לישראל אלא, מקובל בקרב מדינות רבות החברות ב-
OECD. שיעור המימון הממשלתי בישראל עומד על40% לעומת 49% בממוצע במדינות הOECD ,(נתונים מ-2003).
חשוב לציין כי הממשלה גם מממנת שירותים עירוניים ואחרים באמצעות מענקי האיזון,אשר נועדו לאזן בין רמת הוצאות נורמטיביות של הרשות לבין פוטנציאל הכנסותיה ולהבטיח סל שירותים מקומיים בסיסי לתושב.(שם, עמודים 30-42).
לפי התפיסה הישראלית,להבדיל מזו האנגלית (בה ההתייחסות גם לפרמטרים ארגוניים וניהוליים), תיחשב רשות מקומית ככושלת אם לא הצליחה בהיבט הפיננסי.וליתר דיוק בשמירה על איזון תקציבי.(בארי,קואל,2008).
התרחבות תחומי הפעולה של הרשויות המקומיות והמעבר שלהן לגישה יזמית יותר של תחרות על פיתוח כלכלי עוררו את הצורך בהגדלת הכנסותיהן.
כמובן שקיים קשר בין החוסן התקציבי של הרשויות לבין מיקומן הגיאוגרפי וגודלן, האם הן נמצאות בפריפריה או במרכז הארץ (רזין,1998). כלכלת הרשויות המקומיות מושפעת מיקומן הגיאוגרפי,גודל הרשות,החוסן התקציבי, ערך הקרקע, מצב המסר והתעשיה באזור,הרמה הסוציו אקונומית של האוכלוסין.
אין מקסם מהיר או פטנט לפתרון בעיותיה של רשות מקומית כלשהי אלא רק באמצעות ניתוח מדוקדק של מצבה על בסיס פרמטרים אלו, כשלב מקדמי לסייע לה לצאת מהמשבר הכלכלי חברתי בו היא נתונה.