ימים אחדים לפני ציון יום השנה ה–15 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שיחקתי מחבואים עם ילדה קטנה וחביבה. היא גילתה אותי בכל פעם בקלות. אני אותה - בקושי. איפה היא (נסתרת) ואיפה אני (גלוי). כשאני התעייפתי ולה נמאס, ישבנו לנוח ולשוחח. שאלתי אותה אם היא יודעת מי היה רבין. "בטח", צהלה והוסיפה, לאחר שניית-היסוס, "רצח רבין". "נכון, רבין נרצח. אבל את יודעת מה השם הפרטי שלו?" "בטח", אמרה, "רצח". כמוני, היא שומעת ורואה בטלוויזיה או באמצעות צקצוקי ה"אוי ואבוי" של הוריה על אנשים בכלל ונשים וילדים בפרט שנרצחים במקומותינו כמעשה שבשגרה. הרצח מובנה בשגרת חייה. כשיצחק רבין נרצח היא עדיין לא נולדה. גם רצח של ראש ממשלה לא מעורר בה מה שהוא מעורר – וגם זה בספק גדול ורב – בקרב מי מאתנו שעדיין, בחלוף השנים, זוכרים היכן היו ומה עשו בליל הרצח. התיידדנו על הדשא. סיפרתי לה מי היה יצחק רבין ומי רצח אותו. היא לא נבעתה. היא לא הצטמררה. התיאור אפילו לא העציב אותה. הוא לא עניין אותה באופן מיוחד. היא קטעה אותי מהר מאוד והזמינה אותי לסיבוב שני של מחבואים. עדות פשוטה וטבעית זו, יותר מכל דיבור על אודות משמעותו של רצח רבין, היא, אולי, המשמעות האמיתית של הרצח: דינו לדהות, להיטשטש, להימוג, להיות במקום ובמצב הכי קרוב לשכחה. אי-אפשר לזכור את יצחק רבין בכלל ואת "רצח רבין" – במירכאות ובלעדיהן – בפרט במועד השנתי הקבוע, כי כך כתוב ביומן. הטקסים הרשמיים מתרוקנים מעוצמת ההלם, הזעזוע. נחלשת גם עוצמת הגעגוע. גם בזיכרון נוצרים חורים. אנשים רבים, רבים להזוויע, נרצחו מאז. אף שלא היו, מן הסתם, ראשי ממשלה, גם רציחתם בלתי נתפסת. אין מורשת רבין. ישנו האיש שחתר לשלום והעז לקחת את הסיכונים הכרוכים בחתירה אליו. ישנו המנהיג שעישן עצמו לאי-דעת; שנותר לעולם, עד מותו, סמוק וביישן כנער חיישן. ונותרה ילדה קטנה ויפה שמעידה וממחישה את מה שמעולל ומחולל הזמן.