מבחינה מעשית חשיבותו של התיקון המוצע לחוק האזרחות שלפיו יחויבו מתאזרחים להצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא מעטה. הוא חל רק על מתאזרחים, כל אחד מפרש באופן שונה את המונחים 'יהודית' ו'דמוקרטית', ולא ברור מהי הסנקציה על הצהרת שקר. אנשים הסתירו בעבר אמונות דתיות ופוליטיות, אם היה הכרח בכך, ובמקרים רבים ניתנה לגיטימציה מלאה להתנהגותם. מדוע אם כן לחוקק תיקון לחוק שלא יביא תועלת רבה ורק יקומם רבים?
התשובה היא פשוטה: חשיבותו של התיקון הוא דווקא בכך שהוא מקומם! אין בתיקון בעיה חוקתית כלשהי - כפי שהודה אפילו פרשנו המשפטי של עיתון הארץ. ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים מתבקשת, בשל העובדה שיהודים אינם מתאזרחים אלא הם זכאי אזרחות מכוח חוק השבות ואין ספק שחוק השבות מפלה בין יהודים ללא-יהודים. חוק השבות הוא הבסיס המוסרי להיותה של ישראל מדינת הלאום היהודי. הטוענים להפליה בתיקון המוצע מתכוונים בדיוק לכך ומטרתם לנתק את הקשר המיוחד בין המדינה לעם היהודי.
מעניינת במיוחד הצביעות של חוגי השמאל והחוגים הליברליים. כאשר באה ישראל ודורשת מהפלשתינים להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ומדינת הלאום היהודי, מזדעקים אותם חוגים וצווחים שהגדרתה של המדינה כמדינה יהודית היא עניין פנימי שלה ואין צורך לדרוש הכרה כזו מהצד הפלשתיני כתנאי במו"מ - דרישה שרק מחבלת במו"מ.
כאשר סוף-סוף נעשה אקט חוקי, סמלי במהותו, כמו התיקון המוצע לחוק האזרחות, שמבקש לחדד ולהדגיש את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, צועקים אותם חוגים שמדובר בחוק גזעני, פשיסטי ואפילו מזכיר את חוקי נירנברג, ומצער שגם דוברים ציוניים ולאומיים נפלו למלכודת הזאת.
הצביעות חושפת את הקו המנחה. אסור בכל דרך שהיא להגדיר את ישראל כמדינה יהודית וכמדינת הלאום היהודי. אסור לעשות זאת במו"מ מדיני ואסור לעשות זאת בחקיקה פנימית. על ישראל להיות מדינת כל אזרחיה ומונח זה, בניגוד לטעות הרווחת, אינו משמש רק את מפלגת בל"ד ואת השמאל הרדיקלי, אלא קנה לו אחיזה איתנה בפסיקת בית המשפט העליון ובשיח הליברלי.
לדוגמה - בעבר ניתן היה לדבר באופן חופשי על ייהוד הגליל, לא על פגיעה בערביי הגליל. הגליל הוא חבל ארץ בו קיים איזון בין האוכלוסיה הערבית ליהודית ויום אחד האיזון הדמוגראפי עלול להוביל לדרישות פוליטיות מרחיקות-לכת, ולכן ייהוד הגליל הוא אינטרס לאומי עליון. זו הסיבה לכך שממשלת ישראל נקטה בעבר ונוקטת כיום בצעדים מפלים מטבעם על-מנת למשוך יהודים לגליל. היא הקימה ערים תוך הפקעת קרקעות נרחבת (נצרת עילית - כרמיאל), העניקה הטבות מס בעיקר ליהודים על-מנת למשוך אוכלוסיה יהודית חזקה לצפון ויזמה הקמת ישובים קהילתיים שנועדו להתיישבות יהודית בלבד.
כל העוקב אחר פסיקת בג"צ בשנים האחרונות למד כי המונח מדינה יהודית הצטמצם להכרה בתוקפו המיוחד של חוק השבות וגם על כך יש עוררין. מעבר לחריג זה, על-פי ההשקפה השמאלית-ליברלית, על ישראל להיות מדינת כל אזרחיה בנוסח המערבי. אין להקים ישובים קהילתיים המיועדים להתיישבות יהודית בלבד, אין לתת הטבות מס במטרה לעודד התיישבות יהודית בפריפריה, ועוד היד נטויה.
התיקון המוצע מרגיז את בעלי ההשקפה הליברלית-שמאלית וטוב שכך. הוא נועד לא רק לעולם, אלא עליו לשדר מסר ערכי ברור בחזית הפנימית, מסר שיבטא את סדר העדיפויות הנכון. ישראל היא קודם כל מדינה יהודית ולאחר מכן מדינה דמוקרטית. בהיות ישראל מדינת הלאום היהודי, הנתונה עדיין במאבק על קיומה, מדיניות המבטאת יעדים לאומיים, כמו למשל ייהוד הנגב והגליל, אינה פסולה, גם אם היא מפלה לעיתים. כך גם חקיקה שנועדה לבטא צביון יהודי (חוק החמץ לדוגמה) אינה פסולה משום כך בלבד.
לא ניתן לבסס את השינוי הערכי הנדרש, שמשמעותו חזרה לערכים המקוריים מכוחם הוקמה המדינה, ללא עימות מסוים עם החזית השמאלית-ליברלית בחברה הישראלית, ואין טעם להמתין להיווצרות קונצנזוס שלא ייווצר לעולם. מאבקים הנוגעים לאינטרסים הלאומיים הקיומיים יש להכריע בדרך דמוקרטית, על-מנת שיהיה ברור מי מבטא את ערכי היסוד של המדינה ומי פחות.
בכל דיון מסוג זה חוזרים הדוברים להכרזת העצמאות. יש המדגישים את השוויון החברתי וחופש הדת והמצפון המובטחים בה לכל אזרחיה, יהודים כלא-יהודים, ואכן אלו ערכים יקרים המחייבים את כולנו. אולם הכרזת העצמאות ביטאה את סדר העדיפויות הנכון, היא הכריזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולא על מדינה יהודית ודמוקרטית ובוודאי שלא על הקמת מדינת כל אזרחיה.