הרבה מידידיי המשכילים אומרים כי אין מה להתרשם מטוקבקים. מי כותב אותם? מי שיש לו באמת מה להגיד, הם אומרים לי, כותב ספר, או פרק ביצירה פילוסופית, או מאמר בעיתון לאנשים חושבים. טוקבקיסטים לא. הם אוהבים לשרוט כחתולי חוצות עזובים או להטיל על כל מי שמושך בעט משהו מן הרפש בו הם חיים, או למלא אחר מצוות מפעילים אלמונים המשלחים אותו לקלל מי שמשמיע דעה שעונשה כרת. האליטיסטים המשכילים האלה. דמוקרטים קטנים. בזים לאיש מן השורה הרוצה לראות את כינויו היצירתי אם לא את שמו המפורש, מופיע על צג המחשב או מושמע על-ידי עורך תוכנית יוקרה ברדיו כמסר לאומה. מותר לו. למה לא. הוא נציג הפורום הגדול שנקרא דעת הקהל. ידידיי המשכילים אינם מסכימים. נהיית טוקבקיסט גם אתה? הם מאשימים אותי.
אבל אני עומד בפני הלחצים. אינני נכנע. אני חושב שהטוקבקיסטים ראויים לתשומת לב לא רק מפני שאני דמוקרט, אלא בעיקר מפני שאנשים חשובים פי כמה ממני קוראים דבריהם בשקיקה ומעדכנים על-פי מה שהם קוראים את השקפת עולמם הפוליטית, החברתית, הלאומית והיהודית, ואם אני רוצה לדעת היום מה הם יאמרו מחר מעל הדוכנים הפומביים בארץ ובעולם, ובמה יחכימו אורחים חשובים המבקרים בארצנו, טוב שאקרא מה אומרים טוקבקיסטים היום.
כך שמעתי וכך קראתי כששמעתי את כל שבחי המנהיגים הדגולים והאהובים. דברים כגון "סוף סוף מישהו קם ואומר את האמת בלי לפחד", או "כולם חושבים כמו האמיץ הנערץ עלינו. אבל חבריו שותקים. הוא היחיד האומר בקול מה שאנו חושבים בלב". הסדר חשוב. לא הוא אומר בקול ולכן אנחנו חושבים כמוהו בלבב פנימה, אלא אנחנו בלבב פנימה חושבים והוא לנו לפה. לכן רק נפוחי-מוחין מבטלים את הטוקבקיסטים כתופעה של שוליים חלושי-רמה. המנהיגים היקרים אינם טועים לעשות כן. הם מבינים כי מה שהאינטלקטואלים מבטלים כשוליים הוא המיין-סטרים, הוא העם, הוא האומה. זאת הזיקה, אתם הטוקבקיסטים השמיעו קולכם מן האלמוניות העלובה בה אתם מטפחים את תפיסות עולמכם, ואנו נקשיב ונעשה אתכם לאומה וננהיג אתכם. בתמורה, אתם תתנו לנו את קולכם ביום פקודה, כי החיים הם קח ותן, אתם תהיו לנו לעם ואנחנו נהיה לכם לאלוהים. זה הסידור.
זה עובד טוב פי כמה כך, מאשר להפך, ידידיי המשכילים. המנהיגים היקרים לא יקראו את הספרים שאתם כותבים, ולא יתרשמו מן המאמרים שאתם מחברים, ולא ישאלו מה שאתם אומרים כדי להיות לכם לפה, כי אתם הרי לא תבחרו בהם בתמורה, וגם אם תבחרו, כמה אתם? נערים שלא לימדו עצמם עדיין מתמטיקה יספרו אתכם בלא קושי באצבעות כף ידם הקטנה. איש לא יכול להפוך אתכם לא לעם ולא לאומה. אינכם חשובים אלא בעיני עצמכם, ואולי בעיני כמה מחלקי פרסים הרוחצים באמבט הסבון המבושם של תרבות מעודנת לגבהי הרוח. אפילו אם תקומו פתאום ותתחילו ללכת, לא תהיו לעולם עם.
ולכן, אל תזלזלו בטוקבקיסטים. "פוק חזי מה עמא דבר", אמרו חכמינו ז"ל, צא וראה מה אומר העם בשווקים ובירידים, וישר עימהם קו. אל תנהיג חלילה. בדוק מאין נושבת הרוח ופרוש מפרש לאן שהיא הולכת וסיכוייך להיות קברניט גם במשט הקדנציה הבאה, טובים פי כמה מאשר אם תעז לחזור על המילים היומרניות "אני אנווט". אל תנווט. תתנווט. אל תמשוך. היגרר. ובעיקר הט אוזנך לשמוע מה אומרים בוחריך לפני שאתה קם ואומר להם למה עליהם לבחור בך. זה נבון פי כמה.
ועם זאת, היזהר. יש טוקבקיסטים המלאים התפעלות על שאתה אומר מה שהם ידעו מראש שראוי לאומרו, אבל יש גם כאלה שמטקבקים להפך. הם יכולים לבלבל אותך. אתה עשוי להגיע למצב המביך בו תאמר לליבך שהשוליים מימין הם אמצע הדרך, או בו תאמר להפך, שהשוליים משמאל הם אמצע הדרך. הכתובת על הקיר. אחרי הכל, טוקבקיסטים לא רק אוהבים את הדעה הנחרצת, הם גם אוהבים את הפוזיציה האנרכיסטית ממנה הם יוצאים נגד הכל. אם תהיה להם לפה, גם לאלה וגם לאלה, וזה יכול לקרות וייתכן מאוד שגם אכן יקרה, תתברר זריזותך בהאזנה לקול האומה שיצרת כרועץ, ואתה עלול למצוא את עצמך מנהיג יותר מאומה אחת בהבל פה אחד, או מנסה לשמור בהרבה מיני הבל פה על האומה שהתבלבלה לך מרוב האזנה לטוקבקיה.
ולכן, ידידיי המשכילים, דעו נא, כי ממשל על-פי הטוקבקיסטיות מצריך מאמץ אינטלקטואלי לא מבוטל. אל תזלזלו על כן. תנו כבוד. ראו הוזהרתם.