"כשאני רוצה לקלל מישהו, אני מאחלת לו שיהיה פה..." - כך מ., קשישה בת 84, צלולה למדי וסיעודית עם יכולות קצת יותר מרבים אחרים השוהים איתה במחלקה. עיניה נוצצות, ולא מאושר. היא בוכה.
לא תמיד יש מי שיגיש לגב' מ. מה שהיא צריכה, לא תמיד, ובעצם, בדרך כלל אין מי שיאזין לה והיא נאלצת לשתוק רוב הזמן. המשפחה שלה לא מצליחה להגיע הרבה. הם מאוד עסוקים. מי לא? היא מאוד מתגעגעת. רוצה לשתף בקשייה. רוצה להיזכר שאכן פעם הייתה אימא, הייתה סבתא, שפעם הייתה בחיים... וצוות העובדים של המוסד, המגיע למקום כאל מקום עבודה, עם כל הרצון הטוב, לא תמיד יש להם די זמן וכוח נפשי להתייחס יותר מדי, וגם הם רוצים רק למלא את תפקידם כמה שאפשר ולחזור למשפחותיהם שלהם, לחייהם.
אחד המקומות בהם נפגע
כבוד האדם הוא בית אבות סיעודי. מוסדות סיעודיים להורים זקנים וחולים הם מקומות קשים. עבודת הצוות במקום זה אינה קלה. הדרישות גדולות, ולא תמיד יש צוות בתקן מלא. לכן, לא תמיד הם עומדים בעומס העבודה. ההנהלה, שיכולה לנוח בחדרים נוחים, ממוזגים ונעימים, לא תמיד דואגת לתנאים נוחים עבור העובדים שצריכים גם הם פסק זמן כדי לנוח, לשתות משהו, להירגע... הלחץ הרי עצום.
את תוצאות הלחץ הזה רואים לפעמים בהתנהגות העובדים כלפי חולים. ועם כל הכעס, העלבון והתסכול, אפשר להבין ששהייה רצופה במין מקום שכזה, אליו אפילו בני משפחה מתקשים להגיע, עלולה להתיש ולשחוק גם נשמות רגישות. כי שם, במקום המלא זקנים וזקנות חלושים, אפשר לגלות שצעקות על קשישים אינן חריגות יותר מדי. ואם התרגשתם פעם כששמעתם איש צעיר מרים קולו על זקן, שם זה דבר שבשגרה. אתם תוכלו לראות איש צעיר מרים קולו על אחד מאותם חסרי-ישע ואולי אפילו לא תגיבו. בתחילה אולי תזדעזעו, קצת תתקוממו, אולי תעירו משהו, אבל העובדים יסבירו שמה לעשות והוא צריך לאכול, הוא צריך לקבל תרופה וכולי, והוא מתנגד – מה אפשר לעשות? הלב נשבר. אבל מהר מאוד הוא מתחסן. הוא נאטם. מתרגלים להרבה דברים. גם למצב בו חולה או זקן מביט בחוסר-אונים במטפל עייף וכועס המוציא עליו את כעסו, את תסכוליו.
כך אנו למדים שבמקום בו החוסר-אונים מתחבר עם החוסר-ברירה, רוב הסיכויים שתאבד הסבלנות ותגיע לאדישות הסביבה. כי עם הרצון הטוב ועם הרגישות הרבה שיש אצל עובדים מסוימים, קוצר הזמן, צמצום הצוות והעבודה הקשה לא מאפשרים התייחסות וטיפול כפי שנחוץ במקרים אלה. לכן כדאי שתהיה ביקורת קבועה מצד גורמים מוסמכים, מצד ההנהלה, מצד בני משפחה - שאין צעקות, שלא נעשות פעולות בכוח מוגזם, שלא מעליבים, שיש מי שמקשיב לקשיש סובל.