דב שפי משמש היום מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ותל אביב לדיני צבא ומלחמה. האובדן האישי שלו כתוצאה מהתקפת טרור לא שינה באופן מהותי את השקפת עולמו. הוא אמון על שמירת החוק הבינלאומי ומטיף בקנאות להקפדה על קלה כחמורה בכל הקשור לאמנות הבינלאומיות ולפסיקות בית המשפט. פרט לנקודה אחת: הוא סבור שעליהן להשתנות בהתאם לנסיבות המציאות של המלחמה בטרור. מלחמה בעצימות נמוכה, כפי שהיא נקראת בז'רגון המשפטי-צבאי.
בשנות ה-80 שירת בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי ומילא שורה של תפקידים משפטיים בכירים במערכת הביטחון. היה היועץ המשפטי למערכת הביטחון, ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, חבר משלחת ישראל לאו"ם, שותף בניסוח חלק מאמנת ז'נבה בשנת 1979 ו-1980. בתחילת דרכו, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, התבקש על-ידי מפקדו
מאיר שמגר, הפצ"ר דאז, להכין את מערכת המשפט הצבאית לקראת אפשרות של כיבוש יהודה ושומרון. "הלכנו למלון אמבסדור, שכבנו על מזרונים, הנחנו את מכונות הכתיבה ואת שעווניות הגסטטנר והתחלנו להדפיס את החוקים", הוא נזכר. לפגישה איתי הוא מביא תיק עב כרס של הוראות "עשה" ו"לא תעשה" שעל הצבא לציית להן מכוח החוקים והאמנות הבינלאומיות. כבר אז היה ברור שישראל, ככובש דמוקרטי, צריכה לדעת כיצד להתנהל במצב החדש שנוצר.
כשבית הדין הצבאי של פיקוד הדרום הרשיע שני חיילי גבעתי בכך שהורו לילד בן תשע לפתוח כמה תיקים חשודים בעת מבצע '
עופרת יצוקה', אירוע שהתקשורת התעקשה לקרוא לו 'נוהל ילדים', על משקל 'נוהל שכן', הוציא שפי מהארכיון את פסיקת בית המשפט העליון בראשות הנשיא
אהרן ברק וקרא אותה שנית. התמונות מבית הדין, ובהן חבריהם של שני המורשעים לבושי חולצות "אנו קרבנות גולדסטון", לא הרשימו אותו במיוחד. אבל דבר אחד כן קרה. שפי, הלוחם הקנאי למען שמירת החוק הבינלאומי, סבור שמדובר בשרשרת חוקים ואמנות שבלשון המעטה אפשר לומר שהם רחוקים מאוד מהמציאות העכשווית.
למרות היותך אחד מקורבנות הטרור אתה סבור שצריך להילחם בטרוריסטים חסרי צלם אנוש במסגרת כללים של הומניזם וזכויות אדם? קח למשל את ארה"ב, מדינה שזכויות האדם הן ביסוד החוקה שלה, שהבינה אחרי ספטמבר 2001 שהמלחמה הזאת דוחקת הצידה כמה מזכויות היסוד האלה.
"נכון, אני חושב שהאמצעים שארצות הברית נוקטת הם הכרחיים. אבל צריך לזכור שדמוקרטיות אמיתיות שוקדות על איזון נכון בין הצורך לשמור על הזכויות האלה לבין הצורך להגן על בטחון המדינה. אמנם, ארה"ב לא שמרה תמיד על איזון אבסולוטי. קשה לי להיות אובייקטיבי. אני לא בא בטענות לארה"ב בעניין מחנה המעצר בגואנטנמו למשל, אבל הטענות שלי כלפיהם הן אחרות. לדוגמה, איך זה שעד היום לא השכילו להעמיד לדין את חליל שייח' מוחמד, קצין המבצעים של אל-קאעידה שנתפס כבר לפני שש שנים? לפני כמה ימים טסתי מארה"ב ובשדה התעופה עברתי חיפוש מכף רגל עד ראש. חשבתי לעצמי, אם היו עושים חיפוש כזה בשדה התעופה בבוסטון ב-11 בספטמבר, היו מגלים את 18 הטרוריסטים ההם בזמן. אנחנו ביקשנו לטוס לשם מיד אחרי האסון אך לא יכולנו כי הונהגה מדיניות של שמיים סגורים. אתה יודע למי כן נתנו לצאת מארצות הברית באישור נשיאותי מיוחד? לכמה עשרות בני משפחת בן-לאדן שביקשו לצאת לסעודיה. עבורם פתחו את השמיים!"