חזקת השיתוף הינה פרי 'פיתוח המשפט המקובל' נוסח ישראל, פרי חקיקה שיפוטית אשר נועדה לסייע לצד החלש בקשר הנישואין, לרוב האישה, להתגבר על חסרונו המובנה ביחסים הכלכליים בין בני הזוג. על כן נפסק בעניין ע"א 4374/98 - ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ו-3 אח', פורסם בנבו (2002) כי כאשר הנושה דורש את החלתה של חזקת השיתוף אין להיעתר לו שכן תכלית החזקה הינה להגן על הצד החלש בנישואין, לרוב האישה:
- התכלית העיקרית של הלכת השיתוף היא, כאמור, הגנה ממונית על אחד מבני הזוג, הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם. כאן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לעומת זאת, המבקש להיבנות מהלכת השיתוף הוא הנאמן, הפועל, במקרה זה, לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני הזוג. תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני זוג. ושוב: אין אנו באים לומר כי החלתה של הלכת השיתוף בין בני זוג אינה יכולה, במקרים מסויימים, להשפיע על זכויותיו של צד שלישי, אלא דברינו אמורים אך ברובד של השיקולים המובאים בחשבון במסגרת עצם הבדיקה, אם חלה הלכת השיתוף אם לאו - שיקולים אלו צריכים להיגזר, בעיקרו של דבר, מן התכליות העומדות ביסודה של הלכת השיתוף, תוך שהם מיושמות על עובדות המקרה.
כן נפסק באותו עניין כי:
- נסתרה חזקת השיתוף בנכסים כאשר הבעל רשם ע"ש אשתו דירה ושני רכבים. כוונתם ההדדית כפי שהתגלתה הייתה: הפרדה ברכוש. נכון, המניע של בני הזוג כפי שהתגלה מבין העדויות הוא "כשר" – להפריד את מצבת הנכסים העסקיים מן הביתיים כדי שבבוא היום לא ירדו הנושים העסקיים למצבת הנכסים הביתיים. אך המניע אינו מעלה ואינו מוריד: חזקת השיתוף בנכסים נסתרה. זכותם של בני הזוג לקיום רכוש נפרד עולה בקנה אחד הן עם עיקרון אוטונומית הרצון של בני הזוג לקיים רכוש נפרד, והן עם עיקרון חופש החוזים, ונסוגה אך מפאת הצורך להגן על בן-הזוג החלש. במקרה דנן הוכחה כוונתם המובהקת של בני הזוג ליצור הפרדה ברכוש, ועל כן חזקת שיתוף הנכסים נסתרה.
מחלוקת בנוגע לתחולתה של הלכת השיתוף תתעורר בד"כ כאשר אחד מבני הזוג כופר בעצם קיומה. היא עניין פנימי בין בני הזוג, ולאו-דווקא עניין של נושים. תכלית הלכת השיתוף היא להסדיר יחסי ממון בין בני זוג, היא נגזרת מן התכליות המיוחדות של ביהמ"ש לענייני משפחה, ולא מן התכליות של הסדרים הנועדו להגן על נושים.
את טענת ביהמ"ש המחוזי כי רצונם של בני הזוג 'להפריד את הרכוש' נובע מרצון למלטו בבוא היום מן הנושים- הוא 'לרעתם' ניתן לתקוף בכך כי כל עוד הביעו בני הזוג רצונם בהפרדה רכושית, המניע אינו מעלה ואינו מוריד. אין ליצור חזקה כאילו העברת רכוש בין בני זוג אינה כשרה: מבחינת המשפט הכללי לא ראוי כי נטל הראייה יועבר משכמי מי שטוען לבטלות חוזה אל מי שטוען לקיומו ( במקרה הזה: העברת הנכסים ע"ש האישה ).
באותה פרשה אוזכרה ההלכה ולפיה בבואו של בית המשפט להחיל שיתוף בחובות יבדוק האם החובות נוצרו בדרך הרגילה של ניהול משק הבית המשותף או שמא בעסקיו של הבעל, ועד כמה הייתה האישה שותפה ו/או מיודעת ליצירת חובות אלו, שכן אין זה הוגן להטיל על אישה שלא הייתה לה כל אמירה בעסקיו של בעלה, את חובותיו.
ב ע"א 677/71 אדוארד שלמה דוד נ' לואיז דוד, פ"מ כו(2) 457 (1972) פסק השופט קיסטר כי:
- כאשר בני זוג מחלקים נכסים משותפים אשר נצברו במהלך הנישואין, טרם חלוקת הנכסים יש לקזז משווים את החובות שנצברו על נכסים אלו. אלמלא יתקזזו החובות המשותפים מן הנכסים המשותפים, תצא תוצאה בלתי צודקת שבה הבעל לאחר חלוקת הנכסים נותר עם החוב על הנכס אשר לעיתים שוויו גדול מזה של הנכס. החובות אשר יובאו בחשבון במסגרת השיתוף בחובות הם חובות כלליים, לא על נכס מסוים; זה הגיוני שכן לאורך כל חיי הנישואין היה שיתוף כללי בנכסים ומפירותיהם הוצאו הוצאות על הבית, ללא התייחסות ל'מאיזה מקור מוצאת ההוצאה'.
כן נפסק כי החריגים ל'שיתוף בחובות' הם כאשר ההוצאות הוצאו תוך הפרת חובות הנאמנות של הבעל לאשתו ( למשל הוציא כספים על מאהבת ) או כאשר כל אחד מבני הזוג החזיק חשבון ונכסים לחוד, ולפי שיטות משפט מסוימות גם הוצאה אשר הוציא אחד השותפים על מעשה עבירה וההכנסות ממנה לא יילקחו בחשבון.
נפסק באותו עניין שכפי שהנכסים 'נמטעים' ברכוש המשותף עד שלא ניתן לדעת אל נכון את מקורם, כך גם החובות:
- במקרים כגון דא אין לדרוש מבן הזוג להוכיח מה מקור החוב, והטוען לכך שמקור החוב בלתי סביר עליו נטל הראייה. הדעת נותנת כי אנשים העושים עסקים ורוכשים נכסים נכנסים לחובות, ומגלגלים חובות שכמעט אי-אפשר לעמוד על השתלשלותם. כאן השיתוף משתרע על תקופה העולה על עשרים שנה וכיצד ניתן לעקוב אחרי כל חובותיו ואיך התגלגלו הדברים עד שהגיע לחוב כזה. אפילו היו עסקים שנגמרו בהפסד, אין בן זוג אחד יכול לדרוש כי הוא יהיה שותף רק בעסקים בסופם הכניסו ריווח ובן הזוג השני אחראי לבדו בעסקים שהיה הפסד בהם, אלא אם כן הוסכם כך מראש או שהשיתוף היה בתנאי כזה שהשיתוף אינו כללי וכי לא יחול על עסקים ונכסים מסוימים או מסוג מסוים; אך כאן אין טענה כזאת.
בעניין ע"א 633/71 תמרה מסטוף נ' עזבון המנוח י' מסטוף, הנאמן ד' גנור, פ"מ כו(2) 569 (1972) הודגשו החריגים לשיתוף בחובות:
- האחריות של כל אחד מבני-הזוג קיימת רק לחובות שנעשו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש השייך לשותפות, ויש לפרוע אותם מתוך אותו רכוש לפני שאחד מבני-הזוג יוכל לזכות בחלקו בהם, או באחד מהם.
בעניין תמ"ש (תל אביב) 35042/96 - אורי ציביאק נ' מילי ציביאק, פורסם בנבו (2002) נפסק כי :
- הפסיקה הכירה במספר קטגוריות שאינן בגדר חובות משותפים של בני-זוג:
(א) חוב שנוצר בהפרת נאמנות, כדוגמת הוצאות כספיות של הבעל להחזקת מאהבת.
(ב) חוב שנוצר בגין רכוש פרטי נפרד, שלא חלה עליו חזקת השיתוף.
(ג) חוב שנוצר בגין מעשה עבירה של אחד מבני-הזוג.
(ד) חוב שנוצר בגין פעולה קניינית חדשה לאחר הפירוד בין בני-הזוג.
(ה) חוב שנוצר בגין פעולה אישית מובהקת של אחד מבני הזוג, שאינה קשורה למערכת החיים המשותפת.
(ו) חוב שהינו תוצר של פעולה חריגה מפוקפקת של בן הזוג כדוגמת מניפולציה כספית.
הרשימה הנ"ל אינה רשימה סגורה. העיקרון השולט, חזקת השיתוף בחובות סויגה לחובות שנעשו בדרך הרגילה בחיי השיתוף של בני-הזוג.
עוד נפסק באותה פרשה כי "כאשר אחד מבני הזוג מבקש ליטול הלוואות, היוצרות ממילא חובות, לצורך תפעול עסק מפסיד, עליו ליידע על כך את בן-הזוג השני ולקבל הסכמתו, אם הוא חפץ שהחובות יוכרו כחובות משותפים", וכי "בהעדר הוראת חוק מפורשת, יש להגביל את חזקת השיתוף בחובות, יצירת הפסיקה, לשווי חלקו של בן-הזוג השני בנכסים המשותפים, שהוכרו מכוח הלכת השיתוף. יש לקרוא תנאי מכללא או להשלים חסר מכוח עיקרון תום-הלב, שתוכנו ויתור בן הזוג הראשון על השיתוף, כאשר בן-הזוג השני יצר חוב, ללא ידיעת בן-הזוג הראשון, ששוויו עולה על מחצית שווי הנכסים החוסים תחת כנפי חזקת השיתוף, גם אם החוב כשלעצמו עונה על הקריטריון של חוב משותף".
כמו בעניין עצמון נ' ראפ גם פה אוזכרה תכליתה של חזקת השיתוף:
- חזקת השיתוף נועדה לקדם מטרות בדיני המשפחה - להגן על בן-הזוג החלש, ולא להפוך את בן הזוג, ללא הסכמה מפורשת מראש, לחייב כספים מעבר לשווי מחצית הנכסים, שיכול היה להפיק מהקמתה של חזקת השיתוף.
ב ע"א 3002/93 בן-צבי נ' מ' סיטין ואח', פ"ד מט(3)5 (1993) נדונה תחרות זכויות בין זכותה של אישה במחצית דירת הבעל, לבין זכותו של הנושה במחצית דירה זו. נפסק כי:
- חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, ובמקרה הזה- לא נסתרה. המערער הטוען לרכוש מכוח היותו נושה מבקש לסתור חזקה זו ועומדת לו זכות לסתור זאת. הסתמכותו על כך שהדירה רשומה ע"ש הבעל שגויה שכן הלכת השיתוף אינה דורשת רישום הדירה במשותף ע"ש שני בני הזוג. המערער טוען שגם אם מחצית הדירה שייכת לאישה עליה להשתתף בחובות.... היות ובמקרה דנן הוכח כי החובות של הבעל למערער, הנושה, לא נוצרו בהקשר של דירת המגורים אלא בהקשר של עסקים אחרים, אין צורך להכריע באם חזקת השיתוף היא פנימית בין בני הזוג, או חלה גם כלפי צדדים שלישיים. הילכת השיתוף בחובות, גם אם מכירים בה כהלכה המטילה אחריות ישירה על בן הזוג כלפי צדדים שלישיים, חלה רק על חובות שנוצרו לגבי הרכוש המשותף.
|