בימים אלו נמצאים במוקד הוויכוח הציבורי שני עניינים: האחד הוא הצעה לתיקון חוק האזרחות שתחייב את המתאזרח להצהיר אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והאחר הוא דרישת ראש הממשלה שהפלשתינים, כפתיח למשא-ומתן לשלום, יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או על כל פנים כמדינת הלאום היהודי.
כאשר עלו העניינים לדיון הציבורי, קמה התנגדות קולנית מצידם של אלה בקרבנו שמשום מה אינם רוצים לראות בישראל שום לחלוחיות של דת, שום זיק של יהדות, שום סימן של הלכה ושום עניין של מסורת. מדובר במתנגדים הקבועים והמיידיים לכל מה שמחזק את דמותה היהודית של מדינת ישראל.
אפשר לטעון כי הצהרה שימסור פלוני מאוסטרליה, מפינלנד או מירדן, שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אינה מעלה ואינה מורידה, ולכן אין טעם לדרוש ממנו הצהרת אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת, הואיל ומי שמבקש להתאזרח מכל סיבה שהיא, יכול למלמל כמה מילים מבלי להתכוון אליהן או מבלי להבין את משמעותן, ולקבל את האזרחות.
אך נגד טענה זו יש לומר כי חשיבות ההצהרה הוא במשמעותה. באמצעות חוק זה מצהירה גם המדינה, לא רק המתאזרח, כי היא מדינה יהודית, או על כל פנים מדינת העם היהודי. קיבוע ההצהרה בחוק המדינה נועד להעניק להצהרה את המשקל המדיני הראוי לה. המוזר והמצער הוא שגם נכדו של הרב הראשי הראשון לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, צירף את קולו למקהלת המתנגדים.
ויתור על "שחרור פלשתין"
במסגרת קיבוע שייכותה של המדינה לעם היהודי, נמצאת גם דרישת ראש הממשלה כי הערבים "הפלשתינים" יישאו ויתנו עמנו על בסיס ההכרה בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. הוא, שריו והמנהלים בשמנו את המשא-ומתן, חייבים לעמוד במשנה תוקף על הכרה זו של הערבים בנו, וזאת מכמה סיבות:
חשוב להבהיר לשכנינו הערבים, שעליהם לקבל את זהותה היהודית של ישראל, הואיל וזה יבהיר לנו ולהם כי הארץ שעליה בנויה מדינת ישראל אינה "פלשתין" אלא "ישראל היהודית", וכי עליהם לשנות את השיח הציבורי והחינוכי שלהם שבו "פלשתין" כוללת את תל אביב, חיפה, עכו, צפת ובאר-שבע. הכרת הערבים ביהודיותה של ישראל תקל על התקבלות טענתה של ישראל כי החזרת פליטים תפגע קשות באופיה היהודי, ולכן חיוני לדרוש מהם הכרה זו.
נשמעת טענה כי השלום עם מצרים ועם ירדן, כמו גם הסכמי אוסלו עם הפלשתינים, לא הותנו בהכרה מצד הערבים בישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים, ולא ייתכן כי ישראל תעלה עכשיו דרישה כזו. נגד אמירה זו ניתן לטעון כי דווקא כיוון שלא התלוותה אל ההסכמים גם הכרה בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת היהודים, נשאר השלום עם מצרים וירדן רק בין ממשלות ולא שלום בין העמים, ולכן האוכלוסיה ממשיכה לראות בנו ישות בלתי לגיטימית. עתה, כאשר משתתפים בתהליך שלום עם הפלשתינים, שיכלול ויתורים ניכרים, עלינו לוודא כי אנו מקבלים בתמורה מצב שבו ההנהגה הפוליטית, מערכת החינוך והתקשורת הערביות מתחילות לשנות את יחסן אלינו כאל מדינה לגיטימית, וזאת על-מנת לא להנחיל לדורות הבאים את אווירת האיבה ואת רעיון "שחרור פלשתין". אם הערבים מעוניינים בשלום עם ישראל, יואילו נא לפתוח דף חדש בהתייחסותם אלינו. שלום במזרח התיכון הוא יותר מאי-לוחמה. על ישראל לדרוש כי זה יכלול פיוס והשלמה עם קיומנו כאן, ועדיין לא הגענו לשלב הזה, גם לא עם מצרים ועם ירדן.
הסירוב הערבי להכיר ביהדותה של ישראל נובע מהעובדה שהאיסלאם רואה ביהדות דת שפג תוקפה עם הגעתו לעולם. היהודים בעיני האיסלאם אינם עם, אלא קהילות דתיות המשתייכות ללאומים רבים (כמו נוצרים ומוסלמים), וארץ ישראל היא ארץ של הֶקדש ("ואקף") איסלאמי מקודש. לכן יש סכנה שגם אם ייחתם הסכם שלום עם "הפלשתינים", הם ימשיכו לראות בישראל ישות בלתי לגיטימית, ובכך ינציחו את הסכסוך. אם הם מעוניינים בשלום, בפיוס ובהכרה, אזי יואילו גם הם להכיר בנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מסיבות רבות ומגוונות, מתנהל בשנים האחרונות בעולם מסע לדה-לגיטימציה של ישראל. הכרה ערבית בישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים תקל על ישראל גם בסוגייה זו.
בשל סיבות אלה על ישראל לעמוד על הדרישה כי שכניה יכירו בה כמדינת היהודים, גם אם הכרה כזו אינה קלה עבורם. הגיע הזמן שהם יתחילו לראות בישראל מדינה שיש לה זכות מלכתחילה להתקיים על אדמת היהודים ההיסטורית, ולא להעניק לה רק הכרה בדיעבד.