במפגש ועדת המעקב של הליגה הערבית שהחליטה על התגובה הפלשתינית והערבית לחידוש הבנייה ביהודה ובשומרון, נשא אבו-מאזן נאום חשוב, שהתקשורת הישראלית שחררה ממנו רק קטעים-קטעים וללא פרשנות. היה זה נאום רווי שנאה ובעל נימה של הכרזת מלחמה, במידה שהאולטימטום שהעמיד לישראל לא יכובד תוך חודש ימים.
הנקודות החשובות בנאום:
א. לא עוד דרישה לחודשיים של הקפאה, כי אם הקפאה לזמן בלתי מוגבל - אלא אם כן יושג הסכם על הגבולות, שיאפשר לישראל לבנות באותם אחוזי שטח בודדים שישאירו לה.
ב. הדרישה היא להקפאה גמורה, ללא כל יוצאים מן הכלל.
ג. ההקפאה הטוטאלית נתבעת בראש ובראשונה בירושלים, כולל כמובן העיר העתיקה היהודית והשכונות היהודיות החדשות.
ד. המדינות נקראות לשלוח משקיפים-מפקחים לירושלים וליהודה ושומרון, להשגיח שאיסור הבנייה יושלט בקפדנות.
ה. ישראל נדרשת לחזור ולהכריז על הסכמתה לעיקרון "שתי המדינות", אך הפעם עם התוספת 'בגבולות 1967'.
ו. וזה העיקר; אבו-מאזן קבע את הסנקציה: אם לא תיענה ישראל לדרישה לחנוק למוות את ההתיישבות, עוד לפני פתיחת השיחות - הוא יפנה למועצת הביטחון להשיג הכרזה חד-צדדית על יש"ע וירושלים כמדינה פלשתינית עצמאית, וזאת כמסתבר בגיבוי אמריקני.
אם נכון הדבר שבטיוטת המכתב שהציע אובמה לנתניהו נאמר, שתמורת הקפאה של חודשיים תמנע אמריקה הכרזה חד-צדדית על מדינת פלשתינית
במשך שנה, מסתבר שהרעיון הזה בושל מזמן בין רמאללה לוושינגטון.
לחילופין איים אבו-מאזן לגרום לזימון ישיבה מיוחדת של העצרת הכללית של האו"ם לקראת אותה המטרה, ועוד לחילופין השמיע דרישה להטלת משטר נאמנות מנדטורי על יו"ש וירושלים, שפירושו תפיסת השטח על-ידי צבאות זרים.
בארץ ביקרו שני שונאים ותיקים - שר החוץ הצרפתי קושנר ושר החוץ הספרדי מורטינוס, שתמיד מזכיר לי את האינקוויזיציה הספרדית. גם קושנר השמיע כאן בפומבי את האיום של כינון מדינה פלשתינית על-ידי מועצת הביטחון, אולם הוסיף במתק-שפתיים: "אנחנו מעדיפים שזה יושג בדרכי שלום".
נוכח כל אלה, ה"ה אבו-מאזן, אובמה, קושנר ושות' אינם משאירים, בעצם, לנתניהו כל ברירה: או - יקפיא את ההתיישבות ויפתח במו"מ שבו יוותר על כ-95% מיהודה ושומרון פלוס ירושלים ההיסטורית; או יסרב להקפיא, ולכן לא יהיה מו"מ, ואזי ינסו לסחוט ממנו אותם 95% באמצעות האו"ם, ותמיד - בעזרת אור ירוק אמריקני! ולו היה נתניהו מיתמם ושואל: ומה, אם אקפיא את ההתנחלות, אכנס למו"מ, אבל בתוך המו"מ לא אסכים לסגת לגבולות 67', כדרישת אבו-מאזן? גם אז הייתה התשובה "אותו כנ"ל": כל מה שלא תוותרו עליו "מרצון", יוציאו מכם באמצעות האו"ם, ובגיבוי ממשל אובמה!
התוצאה היא שמה שלא תעשה ישראל - עם או בלי הקפאה, במו"מ או ללא מו"מ - את סוף התסריט אובמה ואבו-מאזן כבר כתבו. ולא עוד, אלא שכל זה חייב להסתיים תוך שנה, בהתאמה ללוח הזמנים הפוליטי האמריקני - בחירות לנשיאות בסוף 2012 - המחייב את ישראל לעלות לעקידה עוד בשנת 2011.
תוצאה ידועה מראש
כאשר אלה הם הנתונים, מה חושב לו נתניהו? הלא בכל מקרה, בין אם ייכנע לתכתיב המשפיל של ההקפאה ובין אם לאו, עם מו"מ ובלעדיו, התוצאה - ככל שכוחו של אובמה יגיע - תמיד תהיה אחת: נסיגה לגבולות 67', חלוקת ירושלים וחורבן ההתיישבות.
אלא מאי, נתניהו יקבל "מכתב נשיאותי"? הלא נתניהו יודע גם את זאת, שתמיד יתלווה למכתב כזה מכתב מקביל לערבים, שגם תוכנו כבר ידוע: צידוד אמריקני בגבולות 67'. האם בשביל מציאה כזאת כדאי להרוס מפעל התיישבות, לפלג את הליכוד, ללכת לבחירות חדשות ולהביא את הפילוג בעם אל סף תהום?
לסיכום ניתן לומר, שכל סוגיית "הקפאה - כן או לא" לא באה אלא לביים אקט של כניעה ישראלית שיקבע מראש את המהלך כולו, עד סופו - הנסיגה לקווי 67'. כי המשחק הוא על כל הקופה, לא פרוטה אחת פחות!
באמריקה אוהדים את ישראל
אלא, נראה שגם אבו-מאזן וגם אדונו אובמה מאיימים באקדח ריק. ראשית, מי יודע מה יהיה כוחו של אובמה אחרי הבחירות של תחילת נובמבר שנה זו; ושנית, לא קל להיכנס להתנגשות חזיתית גלויה עם ישראל - מול דעת קהל אמריקנית אוהדת, המשתקפת בקונגרס.
לאחרונה התפרסם באמריקה סקר מדהים:
- 93% מן הנשאלים סבורים, שארה"ב צריכה לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל ורוב של 54% אפילו השיב: "ארה"ב צריכה לדאוג מאוד".
- בין המתכוונים להצביע לרפובליקנים הודיעו 69% (!) שיעדיפו להצביע בעד מועמד פרו-ישראלי (בין הדמוקרטים - 40%).
- רוב גדול סבר שאובמה פוגע בביטחון ישראל וגם - שאובמה פחות ידידותי כלפי ישראל מאשר נשיאים קודמים. ושוב רוב גדול גינה את העובדה, שאובמה מבקר בפומבי את ישראל ולא את הפלשתינים.
- והדובדבן שבעוגה: 54% מן הנשאלים ענו, שבבואם לבחור בין מועמדים הם לא יצביעו בעד מועמד אנטי-ישראלי, גם אם יסכימו איתו בכל הנושאים האחרים!
כאשר זו דעת הקהל באמריקה - וגם שנת 2012 אינה רחוקה - אין זה סביר שאובמה ירשה לעצמו להיכנס בישראל "ראש בראש".
וגם זאת: איך יממשו "הצהרת עצמאות" של מועצת הביטחון, ישלחו צבא להוציא חצי מיליון יהודים מבתיהם ביו"ש ובירושלים? ואיזו משמעות מעשית תהיה להצהרה כזאת, כל עוד אנחנו יושבים בשטח?
אם תחודש הקפאת הבנייה
מן הצד הישראלי התמונה ברורה עד כדי כאב. ההקפאה היא אכן "בית מטבחיים" כפי שהתבטא אחד מח"כי הליכוד, במובן זה - שנוצר לינקג' בין פסק הזמן של ההקפאה לבין קביעת הגבולות במו"מ. ההקפאה אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא כלי עזר לסימון השטחים שישראל תיאלץ לצאת מהם: בתוך תקופת ההקפאה, כך פסק אובמה, הגבול צריך להיקבע. לא יספיק הזמן, תוארך ההקפאה שוב ושוב, באופן שישראל לא תצא ממנה אלא לתוך אותם כ-5% מן השטח שהגבול החדש ישאיר בידיה. אמור מעתה - מן ההקפאה יש רק יציאה אחת: אל הנסיגה ואל חורבן היישובים.
זהו המשחק שמשחק נתניהו, הנושא ונותן בימים אלה ממש על
תנאי ההקפאה החדשה, לא על עצם הטלתה בשנית. האם נקלע לתוך גיא הצלמוות הזה בגלל שלומיאליות מדינית או מפני שבהשפעת חבריו הפוליטיים הכי קרובים היום, פרס וברק, הוא כבר חצה את הקווים ונעשה מומר פוליטי? לשאלה הזאת יש היום ערך מועט בלבד.
כל מה שקובע הוא, שאם תחודש ההקפאה, המחנה הלאומי יצטרך להיפרד מן החבר נתניהו שאבד לו אי-שם ב'מחנה השלום'. ההשלכות על הזירה הפוליטית תהיינה מיידיות. הן תחייבנה כל מי שמתכוון להנהיג את הליכוד אי-פעם, לצאת מיד נגד המשך הנהגת הליכוד על-ידי נתניהו שהפך לעריק אידיאולוגי. צריך יהיה לשים קץ למשחק המוזר שהתנהל עד כה, של תמיכה בלתי מסויגת בנתניהו מתוך אמונה תמימה שהוא שיקר כשדיבר על עיקרון 'שתי המדינות' ושיקר כשהסכים להקפאה (הראשונה), ושכל אלה היו רק תרגילים ותכסיסים. מועמד למנהיגות יצטרך לומר למפלגתו באומץ, שבניגוד למקובל נתניהו כן דיבר אמת, והוא אכן התכוון לכל מה שאמר, ודווקא משום כך המשך עמידתו בראש הליכוד יגרום באורח בלתי נמנע לחלוקת ירושלים, לאובדן יו"ש, לגירוש המוני וכנראה גם למלחמה פנימית, שתימנע אולי על-ידי מלחמה חיצונית, עקובה מדם, שאף היא תירשם על שמו של נתניהו בגלגולו החדש כ"איש השלום".
לא יהיה מועד ב'. לשואף למנהיגות בליכוד חידוש ההקפאה יהיה בהכרח האות לקום ולעשות את האקט הקמאי של מנהיגות, הקריאה "אלי" - במקום המנהיג שנפסל או שפסל את עצמו. לא כל שכן, שמפלגות הקואליציה מן הימין תצטרכנה לבחור - האם ללכת
אחרי נתניהו אל ההקפאה השנייה ולתוך בית המטבחיים של א"י, או להעמיד בראשן מנהיג חדש, יותר אמין ובעל אופי יותר מוצק. הרבה מוטל על כף המאזניים, והאחריות גדולה מאוד.