טקסי הזיכרון השנתיים לרצח ראש הממשלה
יצחק רבין החלו בשנים האחרונות לאבד את הרלוונטיות שלהם. הסיבה המרכזית לכך היא חטיפתו המאורגנת של יום הזיכרון הזה על-ידי אנשי שמאל קיצונים, שניצלו את הכאב הכלל-ישראלי כבמה לניגוח הימין. הפיכת הטקסים וימי הזיכרון למסע שיסוי מאורגן נגד כל מי שלא חושב ש
הסכם אוסלו הוא פסגת היצירה הישראלית, גרמה עם השנים לתחושת מיאוס כללית בקרב ציבורים שונים מטקסי הזיכרון המפוברקים הללו. תחושת המיאוס מתבטאת בין השאר בסקרי דעת הקהל שקובעים ברוב מדהים של 57 אחוז כי אין חובה להתאבל על הרצח המזעזע.
בכך שוב הצליח השמאל הקיצוני לקלקל את הסיכוי ליצירת שיח ישראלי משותף בתחום הפוליטי, שימנע אלימות מתלהמת ושיהיה מקובל על כלל חלקי החברה הישראלית. מבחינה זו, קבוצה קטנה של בעלי אינטרס צר העדיפה להטיף לסדר היום הציבורי שלה גם במחיר חילול קדושתו של יום הזיכרון לרצח יצחק רבין.
ברור לחלוטין שקבוצת שמאל שולית זו תטען כי רבין נרצח בגלל הסכמי אוסלו ובגלל רצונו להגיע להסדרי שלום, ולכן זו הנקודה החשובה בטקסי הזיכרון. אולם טענה זו כמובן מתעלמת מהעובדה הפשוטה שחלק גדול בעם מעולם לא הסכים או לא קיבל את הסכמי אוסלו, ובכל זאת הזדעזע מהרצח.
חלקים גדולים בעם מאמינים שניתן לנהל ויכוחים פוליטיים ושיח ציבורי נוקב לא דרך כוונות רובים ואקדחים. רוב אזרחי זה רוצה לזכור את הרצח, אבל לא ע"י כפייה כל פעם מחדש לחזות ב"מורשת אוסלו".
מבחינה זו, כל עוד ימשיכו מארגני הטקסים להתעלם מהעובדה הזו ולחזור בצורה שחוקה על המנטרות הרגילות, מבית מדרשם של יוסי ביילין
שמעון פרס ושאר מאמיני דת השלום, תימשך השחיקה בזיכרון הרצח ובלקחים האזרחיים והחברתיים הרבים שיש ללמוד ממנו.
לכן, למען הדורות הבאים ולמען המשך שימור הלקח החשוב שמסמל היום הזה, ראוי שתוקם רשות ממלכתית או ציבורית להפקת טקסי הזיכרון, רשות שתאגד בתוכה באופן דמוקרטי ושוויוני את כל הקשת הפוליטית בישראל, כולל נציגי מפלגות שביקרו בחריפות את הסכם אוסלו ושראו בחתימה עליו פשע. קבוצת אנשים כזו תוכל, אם יתנו לה לעבוד בשקט, לעבד באופן נכון את הלקח החשוב שמהדהד באוזני כולנו כבר מחורבן הבית השני, והוא ששנאת חינם ומלחמת אחים מובילות את כולנו לאבדון.