"בא איזה חנטריש ואומר חתמו לי 200 אלף על עצומה. נראה אותו מוציא מאה אנשים לרחוב" (צ'רלי ביטון, מראשי הפנתרים השחורים).
מוכר לכם? "לייק", עצומות, מאות אלפי משתמשי פייסבוק המשחיתים לחצני מקלדת לשווא?
הציבור הישראלי כנוע. הוא אינו אדיש, בניגוד לדעה הרווחת - הוא כנוע; שיחות הסלון, מפגש בין חברים, האווירה - כל אלו סובבים גם סביב העניין הזה. אז מדוע לא ניתן לתרגם את הכוח הווירטואלי למעשי?
100 אנשים ברחוב או 200 אלף בפייסבוק?
משהו רע קורה פה; למשהו הרע הזה קוראים סולידאריות חברתית. 275 אלף איש חתמו על עצומת המים המפורסמת. אחד מבעלי האתר "עצומה" טוען, כי "בעקבות העצומה נגד קנסות המים ההיטל ירד לאחר חודשיים", אך לי נדמה שחשבון המים רק עולה.
אולי העצומה ההיא הצליחה לסחוף כוח וירטואלי המתאים ל-11-10 מנדטים (!), אך יש לדון בבעיה הכוללת;
צ'רלי ביטון, אחד שהוציא אנשים החוצה במאבק המפורסם על הקיפוח העדתי, טוען כי להוציא מאה אנשים לרחוב "שווה את כל המאתיים אלף", כלשונו. ביטון צודק; התחושה הווירטואלית וההתלהבות הרגעית איננה נותנת סיפוק אמיתי אלא מספקת מצפון נקי בקליק; היא הנותנת - תחושת הגאווה של הציבור הישראלי למראה אלפים צועדים ברחובות אירופה נותרת כלואה, מחוסר אמונה, מעייפות, מכניעה. ואת הכניעה הזו - יש ודאי מי שמנצל. תחושת הגאווה מתחלפת בשפלות.
הפגנת המחאה מול טורקיה
מכיוון שהתקשורת לא סיקרה כראוי את
ההפגנה הגדולה מול טורקיה בחודש מאי השנה, אפרט פה כמה דברים: הייתי שותף לארגון ההפגנה נגד טורקיה. הציבור חש זעם, אולי למראה חיילים פצועים, והסערה גדלה. עשרות פנו אליי בדרישה לצאת להפגין, ואני, באותו הזמן, לא הבנתי את גודל השעה.
בשיא ההפגנה עמדנו מעל אלפיים איש (!) מול השגרירות הטורקית ושרנו שירי זעם, אהבה ותמיכה בשייטת 13. עבור חלקים גדולים מן הציבור שהשתתף בהפגנה, זו הייתה הפעם הראשונה. עבורי, זו לא הייתה ההפגנה הראשונה, אך לבטח אחת המרגשות. לא זכורה לי התארגנות כל-כך קצרה של כל-כך הרבה אנשים. ובימינו, כאמור, זהו הישג גדול. התחושה שלי מאז ההפגנה ההיא, שאפשר להוציא את הציבור החוצה - אבל לא לפני שמעצבנים אותו... - ממש.
העלאת גיל הפנסיה; אלפים יוצאים לרחובות
בצרפת, לא פה. גם לנו זה קרה. גם להם זה קרה. פה שתקנו - שם לא. פה, מאות אלפים כעסו - הדליקו עוד סיגריה של זעם. שם, מאות אלפים יצאו - הדליקו אחד את השני, ולא רק להפעם. זה בקצרה ההבדל בין פה לשם.
יש משהו משפיל בלהיות פאסיבי
בפייסבוק, בוודאי שמתם לב, לא ניתן ללחוץ "unlike". הכל חיובי, למה להיות שלילי? וזה בדיוק ההבדל בין העולם הווירטואלי לעולם האמיתי. "יש משהו משפיל בלהיות פאסיבי", אמר פעם הסופר דוד גרוסמן, וצדק.
יש משהו משפיל בלהיות כנוע, יש משהו משפיל בחוסר האמונה הקולקטיבי, יש משהו משפיל בלא להיות אתה. האם יש סיכוי למהפכה חברתית? האם יש 'מישהו לרוץ איתו'?