סיפור ההצלחה של 'אדיס וואי' הוא גם סיפור ההצלחה של 'פלך קריית-עיקרון', שנוסד לפני עשר שנים. בית הספר, שמנוהל על-ידי חגית ברנע, מעלה על נס את שילוב האוכלוסיות השונות ומתן מענה הולם לצרכים הספציפיים של הבנות. "בנושאים כמו תפיסת מקום האישה ביהדות, מצוינות ופמיניזם אנחנו חולקים השקפת עולם דומה עם בית הספר 'פלך' בירושלים'", מסבירה יעקבס-ינון, שכרכזת מגמת הקולנוע כבר הביאה לבית הספר כמה פרסים. "הערך המוסף שלנו בקריית-עיקרון היא התפיסה שלא משאירים אף אחד מאחור. בית הספר ממוקם כאן למרות שהוקם על-ידי הורים מרחובות. מגיעות אליו גם בנות מקריית-עיקרון וגם מראשון-לציון, רחובות, נס-ציונה, שוהם ועוד". התלמידות, כאמור, לא חושבות במושגים של אינטגרציה ושילוב. בעבורן כיתה שבה לומדות זו לצד זו בת ליוצאי אתיופיה ו'ישראלית', היא דבר טבעי וברור. "זה קורה מעצם השהייה והלימוד המשותף. הבנות לא מרגישות משולבות או משלבות, תורמות ונתרמות, הן פשוט מרגישות שוות. כשצירפתי למשל את ליטל לקבוצה, זה לא היה מתוך מחשבה של 'בואו נחבר את עם ישראל'. בסך הכול רציתי לסרט עורכת טובה וחזקה, בלי קשר למוצא או לצבע העור שלה". רגעי משבר לא חסרו, אך הבנות הצליחו לסיים את הפרויקט בכבוד. "למדנו הרבה על עבודה תחת לחץ ואינטראקציה חברתית, כי היו המון נקודות פוטנציאליות שיכלו להביא פיצוץ", אומרת בר-נוי. "להיסגר בחדר למשך לפחות עשר שעות ביום כדי לערוך, זה יכול להיות מתיש מאוד פיזית ונפשית. וללמוד להסתדר עם עוד שניים או שלושה אנשים שנמצאים איתך בחדר, זה קשה במיוחד. כעין חיצונית, היו דברים שהרגשתי שהם הכרחיים לסרט מבחינה עלילתית, אבל קשה לבוא מעמדת הזרה ולבקש דברים אינטימיים. עד שבאיזה מקום זה כבר לא היה קשר פורמלי, אלא חברי".

כשאתן שומעות היום על אפליה נגד בני העדה האתיופית, מה התחושות שלכן?

שרה אסרה: "מרגיז שזה עדיין קיים. ההורים שלנו עלו ב-91'. אנחנו ילידות הארץ, וכמונו רוב הצעירים האתיופים שחיים בישראל. הם ישראלים כמו כל אחד אחר, כך שאני לא מבינה למה עדיין יש אפליה. המקרים האלו מקוממים". שרה באבל: "אני מכירה היום את התרבות הישראלית בדיוק כמו שאני מכירה את התרבות האתיופית, אם לא מעבר לכך. אישית לא חווינו אפליה. נולדנו בארץ הזאת ותמיד היינו חלק מהמדינה". "חשוב לי לציין שאני לא רואה ב'אדיס וואי' סרט על החברה האתיופית", מדגישה בר-נוי. "עשינו סרט על בני אדם. זה לא מדגם מייצג. כל הנושאים שבסרט - משפחתיות, אלימות, אהבה - כל אלו יכולים לקרות בכל מקום אחר".

לאחר שהניסיונות לדובב את אמה מניבים רק פרטים מועטים, מחליטה באבל לחפש קטעי עיתונות מתקופת הרצח. התחנה הבאה במסעה היא בית אריאלה, שם מתחברים רסיסי המידע ששמעה במהלך השנים לכדי סיפור אחד. מתברר כי אחותה של שרה, נאני, סבלה אלימות קשה מצד בעלה, טלהון ילאי. באחד הלילות הולכת נאני אל הקרוואן שבו התגוררו, במטרה ליטול משם את בגדיה וחפציה. אביה, שחושש לשלומה, מתלווה אליה. בינו לבין חתנו מתפתחים חילופי דברים, שמסתיימים ברצח. שבעה ילדים מתייתמים מאביהם. "בגיל צעיר כשהייתי שואלת איפה אבא שלי, היו עונים לי שהוא איננו", מספרת לי שרה באבל. "אף פעם לא ישבו ודיברו איתי על זה באופן מיוחד. אף אחד גם לא אמר לי לאן הם הולכים כולם יחד פעם בשנה, כשאני נשארת בבית. הייתי עוד קטנה ולא רצו שאדע. הסתירו ממני את האמת".

מה את זוכרת מהגילוי על מותו?

"כלום. אני לא זוכרת שאמא הושיבה אותי וסיפרה לי על זה. אבל אני כן זוכרת את חוסר הידיעה וחוסר השקט שהתרוצץ בי בשנות הילדות. כנראה אחרי הגילוי, חלק מחוסר הידיעה הזה נפתר".

מתי אבא היה חסר לך במיוחד?

"החוסר שלו תמיד היה ברקע, אבל מכיוון שמגיל חודשיים גדלתי בלי אבא, לא ממש היה לי למה להתגעגע. אתה לא יכול להרגיש תחושת חיסרון של משהו שאתה לא מכיר. אחי הבכור נטל על עצמו את תפקיד האב, גם במישור הטכני וגם בצד הנפשי. הוא ידע למשל איך להתנהג עם האחים שלי כשהם היו בגיל ההתבגרות. הוא עזר לאימא להתנהל מול משרדים ורשויות, כי היא לא הבינה עברית מספיק טוב". חלק מהסצנות צולמו בחולדה, שם התגוררה משפחת באבל לאחר עלייתה לארץ במסגרת 'מבצע שלמה'. באתר שבו ניצבו בעבר קרוואנים שוררת עזובה. בעבור שרה באבל, זה המקום שבו נרצח אביה, והסביבה כולה אפופה אווירה קודרת. בשיחות עם אחיה היא מגלה שלא כל הזיכרונות משם שליליים. "בעבורם זה גם האתר שבו התרחשו כל חוויות הילדות שלהם", היא אומרת. "הם סיפרו לי איך גדלו במקום של טבע, ועל ילדות טובה מאוד שהייתה להם". בסצנה אחרת נפגשת שרה עם אחותה נאני, ושומעת ממנה על רגעיו האחרונים של אביה. "היה לי חשוב לדבר איתה ולשמוע את הצד שלה בסיפור, כאשתו של הרוצח. אומנם זה לא סרט על אלימות במשפחה, אבל אני חושבת שעצם העלאת המודעות לנושא יכולה למנוע עוד אלימות".

לא פחדת שהסרט יקבע את הסטיגמה של אלימות במשפחה האתיופית?

"לא באתי להציג עמדה על העדה האתיופית. אם אנשים ראו את זה כך, זו זכותם. זה סרט שיש בו מסר נגד אלימות. רואים מה אלימות עושה למשפחה, לאיזה חורבן היא גורמת. לא התכוונתי ללמד על החברה האתיופית, אלא על החברה כולה. אלימות זו בעיה שחוצה את כל המגזרים והעדות". "ביום הרצח הייתה לי הרגשה לא טובה", מספרת לה נאני, שלמרות השנים הרבות שחלפו עדיין מלאה ברגשי אשם. "אמרתי לאבא 'בוא נחזור' והוא אמר לי 'ניכנס'. הרוצח שלף סכין ואני לא יודעת איך הצלחתי להימלט משם. אם הוא היה עצור, זה לא היה קורה. עד עכשיו זה כואב לי, למה הלכתי לשם עם אבא". "מה שהיה צריך לקרות קרה", אומרת לי שרה. "אין בי כעסים על נאני. אם כבר אז אולי קצת על אבא, שמנע ממנה להתלונן על הרוצח במשטרה. אבל אסור לבזבז את החיים על שאלות כמו 'מה היה קורה אילו'".

בדיעבד, זה רצח שיכול היה להימנע?

"השתדלתי לא לעסוק בשאלות מהסוג הזה. זה מה שקרה, ועם זה צריך לחיות. אבל אי-אפשר להימנע מהמחשבה שאם אחותי הייתה מתלוננת במשטרה, כמו שתכננה לעשות חודש לפני המקרה, הרצח היה נמנע. אבא שלי מנע ממנה להתלונן, ושילם על כך בחייו".

מה השינוי הכי גדול שהסרט חולל בחייך?

"הכרתי את האחים שלי יותר לעומק. אימא שלי אף פעם לא סיפרה עד כמה הם עזרו לה. רק במהלך העבודה על הסרט הבנתי כמה היה לה קשה. תמיד ראיתי את זה כמובן מאליו, שאמא שלי גידלה אותנו לבד בכוחות עצמה".

בתחילת כיתה י"ב נדרשו בנות מגמת הקולנוע בכיתתה של באבל להציג נושאים אפשריים לסרט גמר. "שרה התחילה לדבר, ובמשך חצי שעה סיפרה את הסיפור הזה", מספרת הבמאית נורית יעקבס-ינון, רכזת המגמה. "היא דיברה בצורה מבולבלת, עם פרטים ושמות שלא כל כך הצלחנו להבין, אבל מהר מאוד הבנתי שיש כאן בסיס לסרט טוב". הסיפור העומד מאחורי 'אדיס וואי', כמו גם הנכונות לפתוח את התיק המשפחתי ולהישיר מבט אל אמיתות כואבות במסגרת עיבוד קולנועי-תיעודי, הפכו אותו להרבה יותר מעוד סרט גמר. ההתמודדות הרגישה של שרה עם המידע על מות אביה מאפשרת הצצה מרתקת אל העדינות והמורכבות המאפיינים את התא המשפחתי בקהילה האתיופית, על-רקע קשיי הקליטה וההתאקלמות בארץ. במהלך העבודה על הסרט מגלה שרה מה באמת אירע ביום הרצח, וגם לומדת על היכולת שלה עצמה לעבוד בצוות עם חברותיה-שותפותיה ליצירת הסרט, שמגיעות כל אחת מרקע שונה. "אנחנו לא מכירות מושגים כמו אינטגרציה", אומרת באבל. "כולנו שוות, כולנו ישראליות, וזו לא קלישאה אלא מציאות". "אחרי שישבנו עם שרה ודובבנו אותה לעומק, בנינו את הצוות לסרט", מספרת יעקבס-ינון. "שרה אסרה, שמכירה את המשפחה, קיבלה את תפקיד הצלמת. ליטל בר-נוי משוהם קיבלה את תפקיד העורכת, כי היה לי חשוב שהעריכה תיעשה על-ידי עין חיצונית. ספיר שבו מנס-ציונה נבחרה למפיקה. הן אומנם לא היו חברות לפני כן, ואפילו לא למדו באותה כיתה, אבל מהר מאוד נוצר חיבור מדהים שבא לידי ביטוי גם ביחסי העבודה ביניהן". בראשית הדרך עדיין לא היה ברור - לא לרכזת המגמה ולא לצוות הצילום – איזה סיפור יעמוד במרכז הסרט. כוונתן המקורית של ארבע הבנות המלוות במצלמה הייתה ליצור סרט על האם, אלמו באבל, שגידלה לבדה שבעה ילדים. אלא שעם תחילת העבודה, הן הבינו שהסיפור האמיתי טמון במותו של האב. "הייתה מבוכה ראשונית מהחדירה לסיפור כזה", אומרת בר-נוי. "קשה להיכנס לבית של משפחה זרה, ובטח כשעושים את זה עם מצלמה. אבל בסופו של דבר זה לא היה קשה כמו שציפיתי. לשרה היה הרבה רצון לשתף ולחלוק איתנו ועם הצופים את הסיפור. אני מצדי השתדלתי להפגין מעורבות גדולה בתהליך העבודה. התעקשתי להגיע לכל ימי הצילום ולקחת בהם חלק, למרות שהתפקיד הפורמאלי שלי היה עריכה. ככל שהיינו יותר ביחד, גם התחברנו יותר, בניגוד לקבוצות אחרות שרבו ביניהן". "בהתחלה באמת היה קשה ומביך", מסכימה שבו. "עמדנו בצד, אבל מהר מאוד הפכנו לחלק מהמשפחה". אסרה: "אני ושרה חברות טובות, וגם עם המשפחה יש לי קשר טוב. היה להם קל להיפתח מולי, וזה הקל עליי בצילום. לפעמים היה מוזר לשבת מאחורי המצלמה מול אנשים שאתה מכיר. בגלל שרה, היה חשוב לי שהסרט ייצא במיטבו, שהסיפור הזה ייחשף והמעגל ייסגר. זה לא רק לעשות סרט גמר ולסיים עם המשימה הזו. היה חשוב לי להביא את המקסימום ולהשקיע יותר מבכל סרט אחר שהייתי עושה".

יעקבס-ינון אומרת כי מעבר לזכייה בפרס, הבנות עצמן עברו תהליך פנימי עמוק. "הדבר הכי קשה בפרויקט כזה הוא להשיג שיתוף פעולה בין הצוות המבצע ובין המרואיינים, ואני חושבת שבזכות מקצועיות, רצון ומוטיבציה, הן הצליחו. היה כאן גם תהליך אישי ששרה הייתה צריכה לעבור. זה סרט ראשון שהיא מביימת, וזה לא פשוט, גם אם לא היה מדובר בסרט על עצמה. היא הייתה צריכה לכתוב קריינות ולעסוק בפן הטכני, במקביל לממד האישי המורכב. בהתחלה היה לה קשה. היא התלבטה על מה בדיוק הסרט, ועד כמה היא הולכת עם זה רחוק. מבחינתי סרט זה תהליך שחייב לתת תוצר הכי מקצועי והכי טוב, אבל מצד שני הן בסך הכול תלמידות תיכון, ואת מתלבטת בשאלות חינוכיות ועד כמה ללחוץ. בסופו של דבר הגענו לתוצאה שגם שרה וגם אני היינו שלמות איתה מבחינת החשיפה".

מה בכל זאת נשאר מאחור?

שרה באבל: "לדעתי הכול נחשף. בשלב מסוים הבנתי שאם כבר החלטתי ללכת על זה, אני אעשה את זה הכי טוב ועד הסוף, בלי לוותר. היה לי קשה עם החשיפה. הרגשתי שאני נכנסת לקרביים של המשפחה שלי, אבל ברגע שהתחלת עם זה, אין דרך חזרה".

על איזה קטע בסרט היה לך הכי קשה לעבוד?

"כל הסצנות עם אמא שלי. כשצילמנו אותה, סוף-סוף דיברתי איתה על הכול. חששתי מאוד שהיא תיפגע ושאולי לא כל השאלות נכונות. תמיד היינו בקשר טוב וקרוב, והוא רק התחזק בגלל הסרט. ההערכה שלי כלפיה, כשהבנתי מה היא עברה, רק גדלה עם הזמן".

מתי היא ראתה את התוצאה בפעם הראשונה?

"היא צפתה בסרט בערב ההקרנה שנערך בבית הספר לכל הסרטים של המחזור, ובהתחלה היה לה קצת קשה. אבל אחר כך היא התחברה. חששתי שהיא לא תאהב את הסרט, או שאולי עשיתי משהו לא בסדר ופגעתי בה. אבל אני הייתי מאוד שלמה עם התוצאה, ולכן האמנתי שגם היא תרגיש ככה". "בחברה האתיופית שלנו קיבלו את הסרט בהערכה רבה ושמחו על האומץ ששרה הפגינה", מוסיפה אסרה. "זה לא דבר מובן מאליו, לעשות סרט על נושא כזה רגיש". מבין ארבע הצעירות החתומות על הסרט, רק ליטל בר-נוי חושבת להמשיך בעשייה הקולנועית. בקרוב היא עומדת להתגייס ליחידת דובר צה"ל ולשרת בתפקיד עורכת וידאו, ו"נראה מה אעשה עם זה בעתיד". ספיר שבו עושה בימים אלה שירות לאומי באשקלון, בפרויקט עם קשישים בשם 'והדרת'. "אני לא חושבת שאמשיך בקולנוע באופן מקצועי", היא אומרת. "נהניתי ולמדתי המון, אבל לא בטוח שארצה לעסוק בזה בעתיד". גם שרה אסרה, כיום בת שירות לאומי בבית ספר בדרום תל אביב, סבורה שהצילום לא יהפוך אצלה למקצוע, אלא יישאר בגדר תחביב. שרה באבל, הגיבורה והבמאית, רואה ביצירה שלה את קו הסיום של תקופה. "אני עומדת להתגייס לפרויקט אמיר (פרויקט למצטיינים מהעדה האתיופית – ר"ר). הסרט השפיע עליי ונהניתי מהעבודה עליו, למרות הלחצים שהיו כרוכים בהפקתו, אבל עכשיו אני יוצאת לאדיס וואי, לדרך חדשה".