פרשת השבוע, פרשת "תולדות", שהיא אחת מן הפרשיות הקצרות אשר בספר בראשית (106 פסוקים וסימנך: "י יה יהו יהוד יהודי"), פותחת בסיפור דרמטי ביותר. קרי: סיפור לידתם של עשיו ויעקב, תאומי רבקה ויצחק. זוג של תאומים מן המפורסמים ביותר בהיסטוריית המין האנושי. עוד בהיותם ברחם אמם הכתוב מעיד עליהם: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ומפאת "גזירת עורך ואורך" אין כאן המקום להרחיב ולפרט את הבדלי האישיות ביניהם, כמו גם את הבדלי ההנהגות וההתנהגות של כל אחד מהם (עיין מדרשי חז"ל על אתר). ולאחר שיצאו לאוויר העולם, כבר משחר נעוריהם "כל אחד היה פונה לצד אחר ושונה כשמגמת פניהם הרוחנית והגשמית כאחת הייתה מרוחקת 'אשה מחברתה' כרחוק מזרח ממערב" [על-פי מדרש גם]. ריחוק וניכור זה הלך התעצם והתרחב בהמשך ימי חייהם עלי חלד והשפעתו ניכרת עד לימינו אנו, ובעיקר בכל הקשור במערכות ולמערכות היחסים שבין העם היהודי (צאצאי יעקב אבינו) ובין (חלק מן) העמים שמסביב (צאצאי עשיו הרשע). ודו"ק.
תוצאת לידה זו יסודה באחד מסיפורי המקרא הידועים והוא מוזכר לראשונה בפרשת השבוע הקודמת, פרשת "חיי שרה" ו"בקצירת האומר": אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם אבינו יוצא למשימת חייו. הוא יוצא לבקשת אדונו למקום המרוחק כ-1,600 ק"מ מארץ ישראל כדי "לייבא" אישה ליצחק הבן, ובמקרה דנן שמה בישראל הוא "רבקה". אליעזר מבצע את משימתו על הצד הטוב והמכובד ביותר. לאחר שיצחק נוכח שרבקה היא אישה צנועה, שנאמר: "ותקח הצעיף ותתכס" בראותה אותו, ולאחר "היכרות יסודית עם הכלה המיועדת" - יצחק מקדשה "כדת משה וישראל", מכניסה ומביאה "האוהלה, שרה אמו". ולא עוד, אלא אפילו הכתוב מעיד עליו במפורש באומרו: "ויאהבה"! יצחק אוהב את רבקה. יצחק מרגיש שיחד הם "זוג משמים", "זוג יונים". יצחק מבחין שרבקה היא ה"קופי" של אמו. "רבקה תואמת שרה". לנו אין כל ספק שהבחנה מדויקת זו לא רק "ברוח הקודש נאמרה" (=נקבעה). אלא, סמוכים אנו ובטוחים שיצחק שמע מאליעזר "את כל הקורות אותו במסעו ההיסטורי ובעיקר שמע הוא ממנו ביחס לרבקה את צדיקותה, ענוותנותה, מעשיה הטובים וחסידותה לאין שיעור בגמילות החסדים שבה. גמילות חסדים שהייתה אושיית חייה הרוחניים והגשמיים כאחד" [על-פי מדרש גם].
רבקה אמנו, כמו קודמתה בתפקיד, שרה אמנו, משמשת כאחת מן הדמויות הנשיות הענקיות ביותר בתולדותיו של העם היהודי. לרבקה, כמו חמותה שרה, יש חלק נכבד בעיצוב הזהות, התודעה והמיוחדות של עם ישראל לדורותיו. אותם יסודות, מרכיבים ופרמטרים שהיוו את היסוד, הבסיס ואת ההוויה באישיותה של שרה, היו ברבקה בצורה (כמעט) מושלמת, למשל: אהבת ה', אהבת הבעל, אהבת הבריות שהתבטאה בעזרה לזולת או כפי שחז"ל ציינו בשפתם הציורית והיפה: "הדלתות (של האוהל) היו פתוחות לרווחה...", העקרות וניסי ההריון, שותפות אמת בבניית ה"קן המשפחתי", היופי החיצוני, כמו גם היופי הפנימי שהתבטא "הלכה למעשה" בצדיקות, בחסידות ובדרך אמונית.
זאת ועוד, רבקה, כמו חמותה שרה, נאלצה לבצע פעולות ומעשים שעל-פי קריאה ראשונית ושטחית נראים בעיני הקורא כמעשים לא נאותים, מעשים מביכים (וזאת בלשון המעטה), קרי: שרה גרמה לגירושו של ישמעאל מביתו של אברהם על-אף המציאות של "וירע הדבר בעיני אברם על אודות בנו" כשפקדה על אברהם: "גרש(!) האמה הזאת ואת בנה..."; ורבקה גרמה ל"העברת" הברכה אל יעקב בתחכום רב "מאחורי גבו" של יצחק ותוך "ניצול" מצבו הפיזי כשהוא "זקן ועיניו כהו מראות...". רבקה ושרה עשו זאת כי לעיתים חייבים "לחתוך בבשר החי" ואין כל מקום לפשרות כשמדובר בחינוך יהודי אמיתי, משום שכל פשרה שתתקבל, תתבטא ב"מבחן תוצאה" שלילי. רבקה ושרה לימדונו כי לפעמים על "מזבח החינוך היהודי האמיתי" נאלצים "להקריב קרבנות" ולנטרל כל "גורם מפריע", אף אם נראה העניין קשה ואכזרי. המטרה של "חינוך לתורה ועבודת ה' אמיתית" מקדשת את כל האמצעים. כאשר כל אחת מהן הרגישה והאמינה שישנו וקיים "גורם מפריע" ל/ב-הגשמת הדרך, כל אחת מהן נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לנטרל גורם זה ללא ניד עפעף.
כל אחת מהן לקחה "על כתפיה" ועל עצמה את האחריות ל"תהליך בנייתו וייסודו של הבית העצמי שלה", כמו גם את האחריות ההיסטורית ל"תהליך בנייתו וייסודו של עם ישראל לדורותיו". חכמי ישראל ע"ה הטיבו בלשונם הציורית, המדרשית והמיוחדת לבטא זאת באומרם [על-פי הזוהר]: "רבקה, דיוקנה של שרה" ולשתיהן הוצמד והודבק הכינוי "נשים באוהל" [מסכת הוריות י':]. חז"ל אף העצימו והגדילו את הקשר בין "שתי הנשים החזקות בבית אברהם ויצחק בנו", בכותבם [בראשית רבה]: "עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח (את) שמשה של רבקה".