מדינת ישראל תומכת בתלמידי מוסדות תורה 'לפי ראש', מזה עשרות שנים. יש תעריפים שונים לפי גילאים ואופי המוסדות: תיכוניים, ישיבה 'קטנה' (קרי: מלעיל) או 'גבוהה', הסדר (קרי: מלעיל), אולפנות ומדרשות לבנות, מכינות קדם-צבאיות, כוללים, מוסדות לבעלי תשובה וכיו"ב. תקציבים אלו מיועדים בהגדרה למוסדות חינוך תורניים. סעיפים אחרים מופנים לבתי-לימוד כלליים, בכל קשת הגילים והמסלולים.
אחד מסעיפי התמיכה בלומדי תורה קרוי 'הבטחת הכנסה לאברכי כוללים'. ניסוח זה כשלעצמו כבר 'מושך אש' ומעלה את הסעיף לראש, ברמזו לאפליית-העדפה ולמסכנות כלכלית מרצון. מכל מקום, לא הסעיף ולא ניסוחו חוללו סערה. לא התקיים, ואין זו שעת הכושר לקיים, דיון ערכי וחברתי רחב יותר (א) על חשיבות החזקת לומדי-תורה מתוך הקופה היהודית הלאומית; (ב) מהו היקף האוכלוסיה הנתמכת הראויה?; (ג) (אי)השתלבות החרדים בשוק העבודה; (ד) היש צידוק מוסרי וערכי להתערב באמצעות שוט כספי בהשקפות עולם ואורחות חיים. כל אלו לא נמצאים על סדר היום העכשווי. מה אפוא קרה?
בג"צ נדרש בקיץ תש"ע להיבט האפלייתי בתמיכה זו. "אין מקום להבחין בין אברכים ובין סטודנטים הלומדים במוסדות שונים" - אמרה ביניש הנשיאה. תמכה בה חברתה פרוקצ'יה שהוסיפה: "מדובר במקרה פרטי של שאלה כללית ורחבה יותר בדבר נטל האחריות והחובות של כל אזרח".
אדמונד לוי הדתי-עצמאי בחבורה חלק בדעת יחיד וקבע כי "לימוד התורה הוא ציווי שהכנסת והממשלה סברו שיש מקום לממן אותו".