יורם ניצל ביד אלוהים וביד שליחו, אדם שידע להבחין באותות החיים שיורם זעק מאי שם: ד"ר אברהם אלירז. הוא נלקח לבית חולים ונותח בראשו, כשהנותרים מאחור יודעים כי גם יורם מת. כשהכרתו מתחילה לשוב אליו חלקית הוא בטוח כי נלקח לשבי במצרים.
בעולם שבו דבר אינו מובהק כמו המוות, נדרשות מאדם במצב שכזה תעצומות נפש לסרב אל המוות. ויורם ששורד מחלץ עצמו לצד החמקמק, לחיים, בכוחות מאופל. כשהוא שב לחיים הוא מוצא עצמו מאושפז בבית חולים יחד עם פצועי מלחמה אחרים שהם התחנה השנייה באודיסיאה של יורם: "כאן שהיתי בין אנשים הלומים וסגורים בעולם כאבם הפרטי, משוללי יכולת התבוננות בזולת... אז בלית ברירה אני מספר את קרעי זיכרוני הפרטי".
והוא ממשיך ללחום. הפעם הוא לוחם לשמור על צלמו כאדם: "כבר התרגלתי כי בבית החולים אני חפץ, כל הזמן מקבל הוראות ואיש אינו מנסה להסביר לי דברים או לשאול מה אני חש או רוצה". הוא צופה בעצמו מהצד, מסתובב בתחושה שהוא "נכה מזויף", שהרי פגיעה במוח אינה יודעת להעיד על עצמה. בהבנה שהוא "אידיוט", שאינו מצליח לחבר קווים למשולשים – פעולה שבנו הפעוט עושה בקלות. ובחוץ, כמו "להקת מעודדות", הכול מדרבנים אותו להמשיך ולהתקדם בעוד הוא עסוק בהצלת שארית כבודו ובהסתרה מהם ומעצמו כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב".
בשעות שבין אפלה לדמדומים, בשעות שבהן נותר האדם בודד ותלוי באחרים, הרי שה"מבקרים משמשים לפצועים צוהר לחיים האמיתיים". המבקרים הגודשים את בית החולים נוטלים אחד משישים מצערו של הפצוע, ומותירים אצלו אחד משישים מהעולם שבחוץ. אצל יורם כל מפגש שכזה הופך לחלק מפסיפס אנושי מרתק, שמצרף עצמו למראה של החברה שלנו.
נגה רעייתו היא החוט שמקשר אותו אל העולם שאיבד. האישה בת העשרים ושתיים היא הגשר לחיים שהשאיר מאחור. היא פורשׁת מחייה ומצרפת עצמה לחייו. יומם וליל, בכל נימי נפשה, היא קיימת עבורו, ביופייה ובעדינותה. והוא מבקש לרוות עוד ועוד ממעיינות הרוך והחמלה שבה ונותר צמא כטנטלוס. שירו של פנחס שדה "אשכבה" כמו נכתב בשבילו – "הוא שוכב בחושך כמו בקבר על מיטתו/ בעולם פורחים פרחים נחלים זורמים נערות נאהבות/ החושך ממלא את חדרו כמו מים את הים/ ברכיה נוגעות בברכיו הוא מושיט ידיו ללטפנה/ שיערה נופל על לחיו על חזהו היא ענוגה ואהובה/ אבל היא איננה".
יורם חש כי כל שהוא אוחז אינו בר אחיזה, ובוודאי לא נשמתו המתעתעת. נפשו מסוכסכת מזיכרונות ומאימה ומטילה אותם בינו ובין רעייתו, והיא, אישה צעירה. היא מביטה באיש שהיא אוהבת. מוחו נפגע. גופו שותק. הוא נכה. האם היא נדונה לסעוד בשארית חייה איש מוגבל ולהמשיך ולחפש בו את יורם שלה? והמלחמה נמשכת. עתה על יורם ללמד עצמו מחדש שפה שנלקחה ממנו. הוא עושה זאת בשקדנות סיזיפית. נאחז בשפה כמו בקרש הצלה. רק "לא להיחשב כאידיוט". הוא לומד מחדש קרוא וכתוב. וכמו תינוק שלומד לדבר, הוא חווה את העולם בעיניים רעננות. הפציעה במוח ניתצה את השבלונות שבגיל עשרים ושלוש כולנו כבר מבוססים בהן. אנו פוגשים בספר פגוע ראש שאיבד מיומנויות בסיסיות ומצא שפה פנימית רעננה ויצירתית. אדם שלומד מחדש שפה שנשכחה אך לא מאבד את נשמתה. עשרים שנים מאוחר יותר הוא מעביר את הידיעה שלו הלאה וחוקר טכנולוגיות למידה.
יורם ממשיך באודיסיאה שלו. במסע שממיר מיתולוגיה של ארצות, ימים, תהומות שאול, קיקלופים ונימפות בדרך עם אינספור תחנות. יורם נאלץ אף הוא לקשור עצמו לתורן ולא להתפזר בכדי לשוב אל בנו ארבל ואל נגה שכמוה כפנלופה, אורגת ומתירה וממתינה. יורם מגיע הביתה, נושא את תלאות המסע עמו, ואין איש יודע. הבית מקבל את פניו ואין איש מזהה אותו, גם לא הוא עצמו שממשיך לחפש את עצמו בפניהם של כולם. סיפור שלא תם וממשיך עד עצם היום הזה. סיפור שאיש לא שׁורר אותו בכיכר השוק. איש לא לחש אותו, עוף השמים לא נשא את הקול. רק קול דממה דקה וצל מרחף במשך שלושים וחמש שנים.