ידיד נפש שאל אותי: "למה אתה כזה 'מזוכיסט'? למה אתה בכלל בדיאלוג עם האנשים האלה? למה אתה לא עוסק בדברים 'בריאים' יותר לנפש? למה אתה לא עוסק בחיובי? למה אתה מתעקש להתמודד עם הרוע הזה?" לאחר שיחה עמוקה עם ידיד הנפש שלי, הגעתי למסקנה - כי זה אישי. כשהייתי בן 14, אבי שאל אותי בשבת אחת בצהריים אם אני אוהב אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו. והוא בכה. ואז הוא הסתובב בבית ובכה שהוא אפס. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אבי, שהיה מובטל שנים ארוכות, מאני-דיפרסיבי שמאחוריו כמה ניסיונות התאבדות ואשפוזים בכפייה, מסתובב סחור-סחור בבית ואומר שהוא אפס ושואל אותי, בנו יחידו, אם אני אוהב אותו. ואז, באותו הערב, הייתי אצל החברה שהייתה לי אז, בחורה מדהימה בשם מיקי. ראינו את הסרט "רוז", זה היה מוצ"ש, ה-21.08.1992, אצל חבר. אימא שלי התקשרה אל הבית של החבר ואמרה לי: "אבא לא מרגיש טוב. עוד פעם (אני חשבתי שהוא עוד פעם התאשפז אחרי סצנה פסיכוטית). אז הלילה תישן אצל מיקי. בסדר, שמש? (אימא שלי קוראת לי שמש)". אני דווקא שמחתי. פעם ראשונה שאני אשן אצל החברה שלי. ברור מה חשבתי אז, בתור ילד בן 14... אבל אימא של חברה שלי "הפרידה כוחות", ואני ישנתי בחדר ומיקי ישנה בסלון. בשבע בבוקר, מעירה אותי מיקי בפנים חמורות-סבר. אני קם הפוך ומגיע לסלון, ורואה בפתח הדלת את אימא שלי, ועוד איזה דוד שהגיע מהמושב שלו הנמצא לא רחוק מרצועת עזה. לא הבנתי מה הוא קשור? למה הוא בא? אימא שלי החלה פורצת בבכי ואמרה לי: "שמש, אבא בגן-עדן"... אותו רגע חרב עלי עולמי. רצתי אל חיקה של מיקי ושנינו בכינו מחובקים. אבא שלי התאבד. הוא קפץ מהקומה השישית אל מותו, כשאימא שלי ואני לא היינו בבית. בן 47 היה במותו. את השנים הבאות ביליתי בגיהינום. מחשבתי בשנים אלה הייתה נתונה לדבר אחד - לנסות להבין איך אבא שלי הרגיש בשניות הבודדות מהרגע שהוא החליט לקפוץ אל מותו עד לרגע שהוא קפץ מהחלון בקומה השישית, איך הוא הרגיש בשנייה שעברה כשהיה בין שמים לארץ, ואיך הרגיש בשנייה שהדשא של החצר האחורית חבט בו למוות. מגיל 14 עד גיל 21 בערך, ביליתי את חיי בבדידות. עברתי לפנימייה, לקיבוץ של השומר הצעיר, בגיל 15. סוף-סוף הוציאו אותי מהבית. עם כל החברים שהיו לי באותה התקופה הנפלאה, והלימודים והבגרויות המלאות שהשלמתי, ועם השותפים בחדר, והחברות - למרות הכל הייתי בודד ומדוכא. הייתי יושב מול הרי הגולן, עושה מדיטציה בודהיסטית ומנסה לפענח את אותן השניות שבהן אבי החליט, רץ, קפץ, עף, ומת. ולא מצאתי מזור לנפשי הדואבת והכואבת כל-כך. כך סבלתי כאב נפשי כה חריף, עד שהכרתי מקרוב מהי ההרגשה של להיות בגיהינום. אחרי הצבא מצאתי את הספר המדהים "הכסא הריק", שמבוסס על תורתו של הרבי נחמן מברסלב. המשפט הבא פילח את נשמתי, גרם לי לבכות בכי גדול מאוד שאף בכי בעולם לא ידמה לו, והחל לרפא את נשמתי: "בני, אל תטעה בין שברון-לב לבין עצבות ודיכאון. דיכאון הוא כעס, תלונה נגד האל משום שלא נתן לך את מבוקשך. אך כשלבך שבור, דומה אתה לילד קטן הבוכה משום שאביו נמצא רחוק ממנו". אוקיינוסים שלמים לא יכילו את כמות הדמעות שהמשפט הזה גרם וגורם לי לבכות. וכפי שאמי הייתה אומרת לי: "תבכה, שמש שלי, תבכה. הבכי הוא המכבסה של הלב". המשפט הזה החל תהליך ריפוי ארוך, בו התחלתי ללמוד מתורת הפלא של הרבי נחמן מברסלב, מהתניא, מהחסידות, מהגמרא, מפרקי אבות, מהמשנה, מכתבי האר"י, מכתבי הרב קוק, ותהליך הריפוי הנפלא והמתוק מדבש הזה נמשך עד עצם היום הזה. מאבקי הלאומי - אישי הוא אישי, כי היום אני רואה כיצד בני עמי נמצאים בתהליך של התאבדות רוחנית. אני רואה את בני עמי רצים אל החלון ועומדים לקפוץ אל מותם ויחד עימם הם רוצים לקחת אותי, את אשתי, את בני התינוק ואת שאר בני עמי הנפלאים. אני רואה את אחמדינג'אד מדבר על במת אומות העולם, וקורא להשמדתי, להשמדת אשתי האהובה ובני האהוב, התינוק המקסים. אני רואה כיצד אחמדינג'אד, מעל במת האומות המאוחדות, קורא בשם חזרת המהדי והאיסלאם השיעי להשמדת עמי. ואני רואה כיצד מתוך בני עמי, יוצאים אלה שנותנים לו את הרוח הגבית הכי חזקה כדי להצליח במשימתו. אז מניסיון, אני יודע - מי שרוצה להתאבד, לא מאיים. הוא מתאבד. אני מזהה את אלה שמנסים להתאבד ולקחת אותי יחד עימם. אני מזהה את כלי הנשק שלהם, רווי השנאה העצמית, שפעם נקרא 'התייוונות', 'התנצרות', 'מינות', 'השתמדות' ושנגדו חיברו חכמינו את ברכת המינים לפני 2,000 שנה: "לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ, וְהַזֵּדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וּתְכַלֵּם וְתַשְׁפִּילֵם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים". אבות אבותיי, שמתורתם אני יונק, היו בעלי חושים בריאים. הייתה להם מערכת חיסונית רוחנית-לאומית בריאה. הם ראו את הפורענות שיביאו איתן ההתכחשות העצמית והשנאה העצמית. הם ראו שהיא תביא בסופו של דבר למצב בו התאבדות המונית של העם היהודי היא משהו אפשרי. הם הבינו אמת קשה ועמוקה מאוד - מי שדמו מותר על-ידי עצמו, אין סיבה שמישהו אחר לא יבצע בשבילו את העבודה המלוכלכת ויקפד את חייו. גם בגין ז"ל הבין את המציאות המרה הזו: "לא היו מיליוני יהודים לאפר במותם, אלא לאחר שהפכו אבק בחייהם". הדבר הזה גם נכתב בתורה באופן מדויק: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". אלה מתוכנו שיוצאים במלחמת חורמה נגד העם שלהם, הם אלה שהופכים אותנו בחיינו לאבק. לנגע. לחגבים, לארבה, לווירוס עולמי, לנבג, לשרץ שיש להשמיד, לפטריות טפיליות שיש לחסל. אותם יהודים שנלחמים נגד בני עמם, נותנים את הנשק הכי חזק לאחמדינג'אד ולרשעים המוסלמים. הנשק הזה חזק יותר מכל פצצת אטום. חזק יותר מכל פטרייה גרעינית. הם מתירים את דמנו. הם נותנים הצדקות לאויבינו להשמידנו. הם רוצים לבצע מעשה התאבדות לאומי, באמצעות הרצחנות של האיסלאם הקיצוני. אבל כפי שנאמר עלינו בתורה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ברוך השם, בתקופה זו יש התעוררות בריאה בעם שלנו. די להתבייש בזה שאנו יהודים! יש לנו מורשת מדהימה וחכמה שקיבלנו מאבות אבותינו. אין בריא מלרצות לחיות. אין בריא מלרצות לשמור על זהותך הייחודית, היהודית. אין בריא מאהבה עצמית בריאה. אז אני מודיע פה, קבל עם ועולם: אני יהודי גאה, אני אוהב את עמי ואת מורשתי. זוהי בריאות נפשית לאהוב את העם שלי ואת המורשת הנפלאה שלי. אין לי כיפה ואני לא שומר שבת, ולא חייבים מיד לקיים את כל המצוות בשביל להיות בתהליך עמוק של חזרה בתשובה. חזרה ושיבה אל עצמנו... לאבי לא הייתה מערכת חיסונית נפשית תקינה, ולכן הוא היה מסוגל להרוג את עצמו. כל אומה חייבת שיהיו בה גורמים שמהווים 'מערכת חיסונית' רוחנית, נפשית, בנוסף על זו הפיזית, כדי שהיא לא תאבד עצמה לדעת. מהי המערכת החיסונית הזו? כיצד היהודים יכולים לחדש ולחזק אותה? בריאות אמיתית, בריאות הנפש ובריאות הגוף משמען חיים מלאי שמחה, יצירה, נתינה, אהבה, חמלה, צניעות, ענווה. כל אומה חייבת לרצות לחיות. ועם ישראל חי! עם ישראל רוצה לחיות! אנחנו רוצים לעבור מהמגננה שכפו עלינו אלה שרוצים לשים יד בנפשם, למצב בו אנו מנצחים וחיים חיי שמחה, שגשוג, אהבה, צדק, חמלה. מי שנמצא במגננה מתמדת, יש סיכוי שישרוד. מי שנמצא במתקפה, יש סיכוי שינצח. על כן, אני חושב שאין מוסרי מזה שישראל צריכה לצאת בהצהרה קבל עם ועולם, כי מי שמאיים על שערה מראשו של יהודי אחד בעולם, הוא ובני עמו הם בני מוות. מדוע יכולים המוסלמים השיעים מכאן והמוסלמים הסונים משם, לקרוא במפורש להשמדתנו בשם הדת שלהם, בעוד אליהם חוברים מהרסינו ומחריבינו היוצאים מתוכנו? לנו אסור פתאום לקרוא להשמדת אויבינו? אסור לנו 'לרדת לרמה שלהם'? אין מוסרי יותר מלבקש את השמדתו של מי שמבקש להשמיד אותך ואת כל עמך! אין מוסרי יותר מלבקש לחיות! אין מוסרי יותר מלבקש לשרוד! אין מוסרי יותר מלבקש לפרוח! די לצביעות ולהתחסדות! ברוך השם, תמיד היינו עם שניצח כנגד כל ההיגיון האנושי וכנגד כל הסיכויים, כי אלוהים בחר בנו וקיומנו לא תלוי בהיגיון האנושי, אלא בהיגיון שלו. והוא לא יוותר עלינו לעולם. אני רוצה לסיים בכמה מילים שאין חזקות מהן בעיניי, ורק מאוחר בחיי הבנתי את מלוא משמעותן האישית והלאומית, ועד כמה לא נס ליחן מעולם. מתוך ההפטרה שלי בבר-מצווה, פרשת עקב: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ (הייתכן שאישה בהריון תשכח את התינוק שבבטנה?), מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה (אישה עוד מסוגלת לשכוח את עוברה, אבל), וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ (הקב"ה לעולם לא ישכח את עמו ישראל). הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ (על כפות ידיי חקקתי את דמותך, כדי שלא אשכח אותך); חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד (חומות בית המקדש ההרוס תמיד נמצאות לנגד עיניי, אפילו כאשר) מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (לפסוק זה שני פירושים - "אלה שיחריבו אותך, יצאו מתוכך כדי להרוס אותך", ויש פירוש נוסף - "אלה שהורסים ומחריבים אותך בתוכך, יצאו מתוכך ואת תישארי טהורה")". יהי רצון שהפירוש השני יתגשם במהרה בימינו, עכשיו ממש. והוא יתגשם, בעזרת השם. ניצחנו, וננצח! "זוהי ציון, ואנחנו לא מפחדים!".