באביב 1873 הגיע מספר המתיישבים בשרונה ל-80, ושנים אחדות בלבד לאחר מכן כבר הגיע מספרם ל-269 נפש. לאורך רחובה הראשי של השכונה (היום רחוב אלעזר) נבנו בתים מוקפים בגינות, בעוד שהשדות נמצאו מעברם. בצומת, מה שידוע כיום כרחוב קפלן, נבנה בית הספר השכונתי, ששימש גם כרובע קהילתי ואף הוקם בו בית-עם מלבני-בטון מעוטרות, שיוצרו בבית החרושת הטמפלרי המקומי. רוב התושבים עסקו בחקלאות, בעיקר בגידול גפנים, פרדסים ותפוחי-אדמה, בעוד היתר עסקו במלאכה ובשירותים. המתיישבים הכניסו שיטות-עיבוד מתקדמות, שלא היו ידועות עד אז בארץ: השקיה בצינורות, שימוש בדשן ובמיכון חקלאי, במשדדה, במכונות-דיש וקציר ובמשאבה לשאיבת מים ממעמקי האדמה. במושב היו גם יקב, מזקקה ובית-בד, שאת תוצרתו שיווקו אף מחוץ למושבה. במלחמת העולם השנייה הקיץ הקץ על מושבת הטמפלרים, כאשר אלה גורשו ממנה חזרה לגרמניה. את מקומם תפס לצרכיו הממשל הבריטי, עד להקמת המדינה, ואז עבר הפיקוד לידיה של מדינת ישראל.

מוצאם של הטמפלרים, שהקימו את שרונה, מהעיר וירטמברג שבגרמניה, ועל-פי אמונתם, רק ישוב חקלאי בארץ הקודש הוא שיזרז את ביאת המשיח. וכך, בשנת 1871, הונחה אבן הפינה לבניין הראשון במושבה הטמפלרית של תל אביב, שיועדה על-ידי מתיישביה כמושבה חקלאית לכל דבר. בתחילת 1872 עלו על הקרקע שתי המשפחות הטמפלריות הראשונות, כשעוד באותה שנה הסתיימה בנייתם של שבעת בתיה הראשונים. בשל מחלת הקדחת, שגבתה את חייהם של עשרות מתושביה, ניטעו בשכונה עצי אקליפטוס, שסייעו בייבוש הביצות, ורק אז נבלמה המגיפה.