באפריל השנה פרסמה הגר אמיר בורקמן עצומה, שהתחילה במילים: "בכל פעם שהתקשורת זועקת געוואלד על הנוער האלים שלנו, ו'מה נהיה??' ו'איך זה קרה??' ואחריות הורית!! - אני מרגישה איך הכעס גואה בי ואני בעצמי נהיית אלימה.
"הרי זו אותה תקשורת שמפוצצת את לוח השידורים בחרא בלי לבן! וצר לי שאני לא מוצאת מילים בוטות פחות לתאר את לוח השידורים הזה"...
על כך כתבה אמיר-בורקמן פוסט: "התקשורת הורסת את ילדינו".
העצומה זכתה לתגובות, ואחרי תקופה קצרה - השתרר שקט בחזית הציבורית.
הגר, אם לילדים, החליטה לעשות מעשה: היא הוציאה את מכשיר הטלוויזיה מן הבית.
את הפרטים היא כותבת בפוסט אורח:
- בשיחת הבוקר היומית שאנו מקיימים בבית הספר, שוב עלה לדיון עניין הטלוויזיה וכשציינתי שכבר כמה חודשים אין לי טלוויזיה, שאל אותי אחד התלמידים: "מה זאת אומרת אין לך טלוויזיה? אז איך את רואה טלוויזיה?"
"אני לא רואה", הסברתי לו.
"כן, אבל איך את רואה תוכניות?" הוא הקשה.
"אני לא רואה תוכניות", אמרתי.
"אבל מה זאת אומרת??" הוא היה המום נוכח האפשרות שעל פני כדור הארץ מסתובבת אישה, רגילה למראה, נחמדה בסה"כ, בריאה (טפו, טפו, חמסה, חמסה, שום, בצל, מלח, מים, עיגולים...) וכל זאת על-אף העובדה שאין לה טלוויזיה.
"אבל למה?", הוא שאל, "יש תוכניות טובות".
"נכון, יש כמה תוכניות נהדרות", עניתי.
"אבל ריח הזבל שאופף אותן הכריע את הכף".
"עספור?" הוא שאל.
"מעניין שאתה מציין דווקא את התוכנית הזאת, אבל כן. עספור הייתה הקש, או יותר נכון לום הברזל, ששבר את גבי סופית".
בימים שעוד הרביתי להתבכיין על מר גורלי וגורל ילדיי, לא פעם הציעו לי להוציא את הטלוויזיה מהבית. האפשרות הזאת, שהייתה אומנם זמינה וקלה לביצוע בעיקר, הרגיזה אותי. מה פתאום שאני אוציא את הטלוויזיה מהבית? שהזבל ייצא מהטלוויזיה שלי! זכותי ליהנות ואלף ריאליטיז לא יצליחו לכבות אותי!
בשלב מסוים, בעצת כמה מתומכי המאבק, הקמתי קבוצה בפייסבוק בתקווה להשאיר בכותרות את המאבק שלי. אחרי כמה חודשים הגעתי למספר העצוב של 168 מצטרפים, ביניהם כמה חברים שהצטרפו לאות סולידריות, סתם כי לא היה להם נעים (במקביל אגב, המשיכו להתדיין עם חברים אודות הפרק האחרון של הבורר...).
מהר מאוד נותרנו בודדים, אני והכעס שלי. רעידת האדמה שככה, הפסקתי לקבל מכתבי תמיכה ועידוד על המאבק הצודק שלי בענקיות הרייטינג ואפילו הקללות והקריאות לגירוש נדמו. הכעס שלי ואני נותרנו עריריים. ממש כמו תוכי יוסי.
אז החלטתי לנסות.
בעיצומו של החופש הגדול שלפנו את האנטנה מהקיר.
אחרי שבוע בדיוק, הבן שלי גילה שיש תקלה בטלוויזיה. "מדליקים ורואים רק שחור", הוא אמר.
וכך הודענו חגיגית לילדים, שמלפני שבוע אין טלוויזיה. הם כמובן ידעו למה וגם מדוע. שאלו אם יהיה מותר להם לראות אצל חברים ואצל סבתא וסבא. מובן שאישרנו וגם אמרנו שסרטים ב-DVD מותר.
אז איך אנחנו חיים בלי טלוויזיה?
החיים אחרי הטלוויזיה מזכירים את החיים לפניה, רק בלי העצבים - כי מה שלא יודעים לא כואב, ואני פשוט הפסקתי לדעת. אנחנו קוראים יותר, מדברים יותר, שומעים יותר את רעש מכונת ההנשמה של הדגים באקווריום, משחקים יותר, אבל לא הרבה יותר. הטלוויזיה מעולם לא תפסה חלק גדול בחיים שלנו אבל גם מהחלק הקטן ההוא שמחנו להיפטר. היה קטן אבל מרגיז...
מקריאות ההתפעלות אני למדה, שאנחנו "העופות המוזרים" בשכונה...
בעלי קצת מתגעגע לכרישים מהלופ האינסופי בנשיונל ואני, קצת, ללופ של סיינפלד, ושנינו לא מתגעגעים בכלל למהדורות החדשות, שנדמה שגם הן נתקעו בלופ אינסופי של מחדלים, שקרים, תאונות ופוליטיקה מושחתת...
איכות החיים שלי השתנתה לאין ערוך, פשוט כי הפסקתי להתרגז והחזרתי לעצמי את השליטה בחיי. אמנם, נכון, רק באופן חלקי - אבל בהתחשב בנסיבות זה לא רע בכלל.
אני ממשיכה להיות חרדה לילדיי ומקווה שיום אחד יגיע השינוי המיוחל.
אני מדברת הרבה עם נוער על נוער על עתיד ותקווה, גם במקומות שנדמה שהתקווה אבדה מזמן ורוצה להאמין ש"עוד לא אבדה תקוותנו...".
|