ביקור במוזיאון רבין: דברים הראויים תיקון והתייחסות

במיתוס, "סיפור העם", שמתאר את עניין "חשבון הדולרים", בהשתתפותם של יצחק ולאה רבין, הוא מוצג בו כמעט כגיבור על-אנושי, מוסרי. לסיפור יש חשיבות יוצאת דופן מבחינת נקודת הראות של ציבור מסוים. הסיפור "תרם" לעיצוב זהותו ותפישת עולמו, זה הציבור המאמין בנכונותו של סיפור המיתוס. האתוס, האומר שמשמעותו המוסרית של הסיפור, היא כביכול מכלול מידות טובות - האתוס הזה, שלא היה, גם הוא כלול בקווי האופי התרבותיים הסגוליים, המבדיל ציבור ספציפי זה מאחרים בחברה הישראלית. יש המתארים את "עניין חשבון הדולרים" שבעקבותיו התפטר רבין מתפקידו, כמיתוס עם האתוס, המוסרי - מעשה ציבורי נעלה, מעשה לדוגמה של יצחק רבין, הראוי לחיקוי גם בימינו אלה. האומנם כך? מה בדיוק קרה שם אז, משהתגלה חשבון הדולרים? מה שחשוב לדעת הוא את העובדות. מהן עולה בבירור שאין אתוס. על עבירות מסוג של החזקת חשבון דולרי, מטבע זר, במדינה זרה, ללא אישור, נהוג היה בזמנו להטיל קנס מנהלי, ללא העמדה לדין. משרד האוצר נטה לטפל באופן דומה גם במשפחת רבין, אך נתקל בהתנגדותו הנמרצת של היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק. אהרן ברק הודיע חד-משמעית על כוונתו להעמיד לדין את לאה ויצחק רבין, את שניהם. רוב בכירי האוצר דאז סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו במקרים קודמים בתיקים של אזרחים, ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ', להטיל קנס על רבין. לו היה מוטל קנס כזה, הדבר היה מונע מאהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, הגשת כתב אישום. כל עוד לא הוגש כתב אישום על-ידי היועץ המשפטי, יכול היה שר האוצר רבינוביץ' להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ', ייתכן שהיה חלש ו/או הססן ו/או אדם ראוי. במקום לבצע את פעולת הקנס, הלך השר רבינוביץ' להתייעצות אצל היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, ותוך כך הודיע לו על כוונתו לקנוס את לאה רבין. ברק דרש שלא לעשות כך כי "זה לא יעבור את הבג"צ שאגיש". אהרן ברק, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, כדי להקדים ו/או למנוע את פעולתו האפשרית של שר האוצר, נתן הוראה מיידית להוציא את "תיק חשבון הדולרים של משפחת רבין" מידי האוצר ולהעבירו אליו, לטיפולו האישי. ברק החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין, בניגוד למיתוס האמור, אלא גם את יצחק רבין, את שניהם, כמי שמנהלים משק בית אחד, במשותף. באותה תקופה, לפני עידן המהפכה המשפטית של השופט העליון אהרן ברק, זכות עמידה בבג"צ הייתה נתונה אך ורק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שר האוצר רבינוביץ' שאל את היועהמ"ש ברק באם יקנוס את רבין, "מי יעתור לבג"צ?" וברק ענה לו: "אני אעתור". ועוד המשיך: "אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבג"צ, בעניין זה, ואני אהרן ברק אגיש העתירה לבג"צ נגדך, השר רבינוביץ', אם תטיל את הקנס. ואתה שר האוצר, כדי להתגונן בבג"צ, תצטרך לשכור לך עורך-דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה לא יהיה איש שיסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו". כששמע השר רבינוביץ' את עמדת היועץ המשפטי אהרן ברק, הוא נסוג בו מיד מכוונתו והודיע על כך לרבין. רבין כתגובה, התפטר מראשות הממשלה מאימת הבג"צ האפשרי והביזיון שעלול להיות עוד גדול יותר מקיום התהליך השיפוטי. ורק אז, לאחר התפטרות רבין, החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון. כלומר, היכן האתוס במעשה רבין? רבין התפטר מראשות הממשלה בדצמבר 1976 עקב משבר קואליציוני (מטוסים). בעקבות ההתפטרות הוקדמו הבחירות לכנסת ל-17 במאי 1977. לכן רבין היה ראש "ממשלת מעבר". בעקבות פרסום הפרשה ואזהרתו המפורשת של אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, יצחק רבין, ראש הממשלה, לממשלת מעבר, שלא יכול להתפטר, "יצא לחופשה" מתפקידו כראש הממשלה. על-פי החוק, ממשלת מעבר - אין יוצא ממנה ואין בא אליה במינויים. רבין פרש אז מהנהגת המערך (הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה ב-7 באפריל), ונתן לשמעון פרס להתייצב במקומו בראש הרשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. כתוצאה מכך נמנע היועץ המשפטי מהעמדה לדין של בני הזוג רבין. על לאה רבין הוטל קנס בסך 250 אלף לירות. אשר על כן, לאור העובדות המוצגות לעיל, בעקבות חשיפת "חשבון הדולרים" של הזוג רבין, האם התפטר רבין כדי להראות אחריות? או אולץ להתפטר בגין אימת חרב הבג"צ כאשר חויב "לצאת לחופשה" מתפקידו כראש ממשלה, על-פי דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה? גם עניין זה דורש התייחסות ודיוק היסטורי ראויים במוזיאון. האם המארגנים והמדריכים מסוגלים לתקן זאת?

מה קרה בעניין מכונית המיצובישי? על בסיס "הסיפור העממי", המיתוס, נשאלת השאלה האם כדי להשיג רוב יהודי דחוק בכנסת, לאישור הסכם אוסלו, דאג יצחק רבין, ראש הממשלה, לפתות או לשחד את ח"כ אלכס גולדפרב במכונית מיצובישי? לאחר בדיקה ומחקר מתברר שיש תשובות ברורות לעניין זה. לא היו דברים מעולם!!! להבהרת הדבר, רבין מעולם לא שיחד ולא פיתה בשום דבר, ובטח לא במכונית מיצובישי, את ח"כ דאז אלכס גולדפרב. ומאידך-גיסא, ח"כ גולדפרב מעולם לא קיבל כל שוחד מרבין ולא ממישהו מטעמו, ובטח שלא מכונית מיצובישי. בשיחה עם ח"כ לשעבר אלכס גולדפרב, התברר כי טנדר מיצובישי חדש ולא מכונית מיצובישי, כבר היו בבעלות החברה שלו ובשימושו טרם כניסתו לכנסת, ועוד הרבה זמן לפני עלות הנושא של הסכם אוסלו לסדר היום של הכנסת. ייתכן שהטנדר החדש בלט לעומת המכוניות האחרות של חברי הכנסת האחרים, במגרש החניה של הח"כים בכנסת, ובכך הפך אולי לנשוא קנאה מהולה בלעג. איתן הבר, ראש לשכתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כתב כך: "סביב הסכם אוסלו נטוו ערימות של שקרים: הוא לא התקבל ברוב דחוק של שני חברי כנסת אלא ברוב של 11 חברי כנסת... אלכס גולדפרב לא קיבל מיצובישי וסגן שר תמורת תמיכתו באוסלו" (ידיעות אחרונות, 19.10.10, עמוד 3). לשם השלמת התמונה, בבדיקת התדפיס במלואו, של הפרוטוקול הרשמי (137 עמודים) של הכנסת, מישיבתה הספציפית שדנה בהסכם אוסלו, התברר מהכתוב שח"כ אלכס גולדפרב נשא נאום בישיבה זו. תוכן הנאום שלו היה נגד ההסכם. ולפי אותו הפרוטוקול, בהצבעה הצביע ח"כ גולדפרב נגד הסכם אוסלו. כלומר, גולדפרב לא קיבל רכב מיצובישי, נאם והצביע נגד הסכם אוסלו. אז מהיכן נובע לשון הרע הזה נגדו? אין ספק שעוול חמור לאורך שנים נעשה לח"כ לשעבר אלכס גולדפרב. אחרי הכל הוא גם בעל משפחה וילדים ויש לו חברים. הסטיגמה שהודבקה לו, דרך השנאה הבזויה לרבין, עלולה למצוא את דובריה, יום בהיר אחד, בבית המשפט נתבעים בגין עבירה על חוק לשון הרע. לכל אלה הדברים אין ממש ואין ביטוי במוזיאון. חבל. האם המארגנים מסוגלים לתקן זאת?

בתחילת שנות ה-50, תקופת הצנע, פרופ' ח.ל. פקריס ז"ל, מי שהוביל את מדינת ישראל לעידן המחשבים וההייטק, מייסד וראש המחלקה למתמטיקה שימושית ומדעי המחשב של מכון ויצמן, בנה בעזרת חוקרים מהנדסים וטכנאים מקומיים ועולים חדשים, את המחשב הראשון בישראל. הוא עשה זאת לפני המעצמות המערביות האירופיות. עוד קודם לכן היה שותף לתכנונו ולבנייתו של המחשב הראשון בעולם, בפרינסטון, ניו ג'רזי, יחד עם גדולי המדע של אז, פרופ' פון ניומן, אלברט אינשטיין, רוברט אופנהיימר ומהנדסים אחרים. המחשב שנבנה במכון ויצמן, WEIZAC, זכה על-ידי ארגונים בינלאומיים להכרה בינלאומית כ-MILE STONE, ציון-דרך בתולדות המיחשוב של האנושות ומונצח בכניסה למחלקה שבמכון. ומדוע כל זה כל-כך חשוב? בהיותו ראש המטה הכללי של צה"ל, בשנת 1966, רא"ל רבין התייצב להתייעצות אישית אצל פרופ' ח.ל. פקריס ז"ל שבמחלקתו פעלו מחשבים חזקים יותר מאלו של יחידת המחשב הצה"לית המרכזית ממר"ם, מתוצרת חברת IBM. עלתה אז השאלה, האם ההוצאה הכספית הכבירה, של מאות אלפי דולרים, הנחוצה כדי להגדיל את הזיכרון שלו מ-K128 ל-K256 (כן, K ולא תרה) היא ראויה ומוצדקת? ומה תהיה תוספת היכולות המבצעיות של המחשב הצה"לי? בהמשך, שנים לאחר מכן, בהיות רבין שר הביטחון בממשלת האחדות, הוא נזקק לאותה מחלקה במכון ויצמן שתבצע עבור משרד הביטחון מחקרי היתכנות חשובים ביותר, לגבי ביצועים של פיתוחים שונים ליישומיים צבאיים תלויי-מחשב. רבין היה קרוב מאוד למחקר זה. יחד עם מדענים ידועי-שם, הזדמן לי להשתתף במחקר זה. תוצאותיו קבעו הרבה מכיווני ההתפתחויות הטכנולוגיות של צה"ל. גם פעילות חברת התוכנה SAPIEN, חברה שהיו מעורבים בה אנשי משפחת רבין, צעירים אז, שעשו חיל בה, החלה למעשה בתחומי מכון ויצמן. כלומר, הפוטנציאל של ענף התוכנה והחומרה, ההייטק, היה עניין קרוב ליצחק רבין. אבל כשהמבקר במוזיאון עובר על פני שני המסלולים, המצוינים לעיל, יבחין בקלות כי בשני המסלולים אין זכר ולא סימן וכל קשר לעניין ההייטק בכללו, כלום לעניין ה-WEIZAC, כאילו לא היו ולא נבראו. חבל ומוזר כי זו שגיאה חמורה. וההייטק כידוע קשור גם לצעירים, למרבית מבני "דור הנרות". האם מארגני התערוכה ואוצריה טועים? האם הם מסוגלים לתקן את הדבר בתערוכה?

רבין מעולם לא היה שמאלן. נוסח הנאום של הקשקשן, תרתי משמע, יאיר גרבוז שקישקש בדבריו, ואפילו לא סוג הטקסט של נכדו, יונתן בן ארצי, בעצרת הזיכרון האחרונה - מעולם לא היו נחלתו הפוליטית של רבין. לכן, זו לא דרך ראויה להנצחת דרכו. רבין מעולם לא גדל על ברכי מפ"ם, שהייתה מפלגת שמאל, ולא על המצע של מפלגת שמאל, מרצ. גם מרצ היא כיום מפלגת שמאל אלקטוראלית זניחה שאפילו "הרקולס" פוליטי, כמו משולם נהרי, מסוגל לנפנף אותה החוצה מהממשלה. רבין מעולם לא היה שייך לשמאלנות מסוג ה-"חאלושס" של מרצ. מפ"ם ז"ל, ה-"מ" של מרצ, הייתה מפלגת שמאל מובהקת שקמה בשנת 1948, כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". בכנסת הראשונה, מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלת דוד בן-גוריון, שבא ממפלגה שלימים הייתה גם מפלגת הבית של רבין. באותו זמן הזדהתה מפ"ם ז"ל בכל דרכיה עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית. בשנת 1954 פרשה קבוצת "אחדות העבודה" ממפ"ם ז"ל והייתה מפלגה עצמאית בכנסת. לימים התחברה "אחדות העבודה" למפא"י. בינואר 1968 הצטרפה רפ"י למפא"י ולמפלגת "אחדות העבודה" כדי לייסד את "מפלגת העבודה". רבין, שהיה מקורב ליגאל אלון וגלילי, עוד מתקופת הפלמ"ח, נחשב למי שמקורב ל"אחדות העבודה", מפלגת מרכז ימינה בדעותיה, בתקופה של אז. בשנת 1969, הצטרפה מפ"ם אל מפלגת העבודה ואלו נקראו יחדיו "המערך". מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית (דוגמה היסטורית של סיבה שגויה שתוצאתה הובילה למחיקה פוליטית). מפ"ם חזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בשנת 1992 הצטרפה מפ"ם לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה אחת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית והפכה ז"ל. רבין מעולם לא היה שם, בשמאלניות הזו, לא זו של מפ"ם, לא זו של רצ ו/או שינוי, ולא זו של מרצ. עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין, מאז היותו שגריר, נחשב מקורב לרפובליקנים, מפלגת ימין אמריקנית, אשר מהם למד להעריך את השוק החופשי, בכלכלה חופשית. רבין למד מהם ש"ממשלה גדולה מייצרת אזרח קטן. וממשלה קטנה מאפשרת לאזרח לגדול". לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף רשמית למפלגת העבודה ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת. בהתחשב בכל העובדות האלה - וקצרה היריעה כאן מלהביא עוד הרבה אחרות, נוספות - קשה להבין את טענתם של שמאלנים כאילו רבין היה שמאלן במקורו ובדרכו, וקשה להבין את פטרונותם הפוליטית בו. בתערוכה ישנה תחושה בולטת של היגררות לזו המערבולת הפוליטית השמאלנית, בלתי רצויה, שהיא לא לעניין, שלא קשורה ושאיננה מבוססת על העובדות ההיסטוריות המוצקות. רבין מעולם לא היה שמאלן. האם מארגני התערוכה מסוגלים לתקן זאת?

כשישבה ועדת פרס נובל לקבוע את מועמדיה, עלה גם השם יאסר ערפאת. כששמע על כך אחד מחבריה הבכירים של ועדת המנויים, הוא ביקש למחוק את שמו של ערפאת כמועמד לפרס. "אין מקום להעניק פרס כזה לטרוריסט", טען וביקש להסירו מרשימת המועמדים. כאשר לא נענה, הוא קם והתפטר מיד. האם חבר הוועדה הזה היה הראשון שידע להסיר מערפאת את המסכה? לכך אין כל ביטוי בתערוכה. כידוע, רבין ז"ל, יחד עם פרס וערפאת, שלושתם קיבלו בטקס אחד את פרס נובל לשלום. בעקבות הסכם אוסלו, שעל בסיסו הוענק הפרס, האם 15 שנה לאחר הרצח המתועב, יש לנו שלום עם הפלשתינים? איזו ירושה או מורשת השאיר רבין אחר ההסכם הזה? האם הסכם אוסלו נכשל? הצליח? אם נכשל, האם בגלל ממשלות ישראל? האם בגלל הפלשתינים? מדוע התרחשה לה האינתיפאדה בעקבות ההסכם? האם נחשפו פניו ושקריו של ערפאת? האם בהסכם אוסלו, בדיעבד, שרבין הוא אחד משושביניו העיקריים, נעשתה שגיאה מדינית אסטרטגית של ישראל? לכל אלה השאלות תשובות שמרביתן סובייקטיביות. אבל אי-אפשר לקבל על שאלות אלו תשובות מונוליתיות שמאלניות בלבד. מאידך-גיסא, לעובדה אחת אי-אפשר להתכחש - הסכמי אוסלו, שרבין האדריכל שלהם, לא הביאו את השלום המיוחל עם הפלשתינים. הם הביאו רצח של אזרחים ישראלים רבים, "קורבנות שלום". רבין נרצח גם על העניין המדיני הזה. רצח מתועב לדראון עולם. האם בתערוכה הדברים הללו באים לידי ביטוי באופן ראוי? לא ממש, וחבל. בסייפי ייאמר, הרבה דברים בתערוכה המעניינת והמרתקת דורשים וזועקים עידכון ותיקון; שאם לא ייעשו במהרה, אין ספק שתיפגע האמינות במצגת כלל הדברים. לפני "עצרת השלום", וגם לאחריה, כל הסקרים בציבור הראו הפסד אלקטוראלי למפלגת העבודה. ואומנם, למרות הרצח, לאחריו, אכן הפסידה מפלגת העבודה בבחירות. בד-בבד, אסור לשכוח שלמעשה הרצח אין מחילה ואין סליחה. אין לו מקום בחברה דמוקרטית ולא בחברה יהודית. המאבק ו/או החתך בתוך העם, בין ימין לשמאל, טרם הרצח, כאילו היה ברור, רווי שנאה הדדית ומלא להבות גבוהות. ברם, מאז הרצח, עניין שאיננו כלול בסקופ התערוכה, ראוי לציון, הוא כי קו הגובה של השנאה ההדדית בתוך העם, בין ימין לשמאל, ממה שנותר ממנו, מפלסו ירד משמעותית. נאומי סרק בעצרת מנסים לצייר, תרתי משמע, ולייצר פרובוקציה מחדש. חבל. כללית, מאז הרצח, למרות הבדלי הדעות, כשהויכוח הפוליטי נמשך, כשלהבות הוויכוח הונמכו למדי והוא גם מאופיין באופן בולט בהתפוררות השמאל, באובדן הדרך שלו; ורבין, כאמור ובהדגשה, מעולם לא היה שמאל.