כל שנה ב-20 בנובמבר מציינות מדינות העולם את יום הילד הבינלאומי, בו אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. תשע-עשרה שנה חלפו מאז נכנסה האמנה בתוקף במדינת ישראל ו
דוח של יוניסף שפורסם לאחרונה מותח ביקורת על יישום האמנה בישראל. ללא ספק, שפת הזכויות אכן חילחלה לשיח הציבורי והשפיעה על התגבשותן של נורמות חברתיות ומשפטיות המגינות על ילדים, אבל בצד הרטוריקה, זכויותיהם של ילדים מופרות במקרים רבים בקלות רבה מדי.
מושג זכויות הילד מעורר התנגדויות לא מעטות. יש הטוענים ששפת הזכויות מחלישה את סמכות ההורים והמורים, פוגעת במשמעת ומביאה להתנהגות חצופה, אלימה ובלתי מרוסנת של ילדים, או שהיא מטילה עליהם אחריות שאינה לפי מידתם. אלא שעיון בסעיפי האמנה מגלה מסמך מורכב, מאוזן, המבוסס מצד אחד על ראיית הילד כאדם נפרד מהוריו וכנושא זכויות בעצמו, ומצד שני מדגיש את חשיבותה של המשפחה ואת היותם של ילדים תלויים באחרים לשם מימוש זכויותיהם והתפתחותם הבריאה. בניגוד להצגה המגמתית, אין באמנה דבר שבהכרח מעודד גלישה לפריקת עול ולשבירת נורמות חברתיות.
זוהי הפעם הראשונה שמסמך בינלאומי התייחס לילדים כאל בני-אדם נושאי זכויות בפני עצמם, אותן הם יכולים לממש באופן הדרגתי בהתאם להתפתחותם. הזכויות המעוגנות באמנה נתונות לכל הילדים באשר הם ילדים ובאשר הם בני-אדם, ואין הענקתן לילדים מותנית בכך שיהיו אזרחים, תושבים או בעלי כל סטטוס אחר.
כמו בעולם, גם בישראל, שינתה הרוח החדשה, שהאמנה היא חלק מרכזי בה, את היחס לילדים. כמובן, הפערים בין העקרונות המנחים למציאות נותרו מטרידים: לתלמידים יש זכויות (למרות שחוק זכויות התלמיד מותקף השכם והערב); התעללות נגד ילדים מטופלת בידי רשויות המדינה (אם כי פקידי הסעד מתמודדים עם עומסים בלתי אפשריים וחוסר במסגרות חלופיות); קטינים עוברי-חוק זכאים לייצוג על-ידי סניגור ונהנים מהגנות מיוחדות (למרות שזכויותיהם של חשודים ונאשמים קטינים מופרות תדיר, בעיקר כאשר מדובר בקטינים פלשתינים); ילדים מגיל 3 עד 18 זכאים לחינוך חובה וחינם (אבל ישנם ילדים וילדות שדלתם של מוסדות חינוך מסוימים נעולה בפניהם בשל מוצאם). ועוד דוגמאות רבות.
אחד מהעקרונות המנחים החשובים באמנה הוא עיקרון השוויון, שקובע בין היתר כי: "המדינות החברות ינקטו בכל האמצעים המתאימים להבטיח כי הילד מוגן מפני כל צורה של הפליה". עקרונות נוספים הנוגעים להקצאה של זכויות סוציאליות ולטובת הילד, משלימים את עיקרון השוויון ומדגימים את אופייה הכוללני של האמנה המורכבת מעקרונות משתלבים. מאידך-גיסא, הפערים בקרב ילדים בישראל מראים עד כמה הזכות לשוויון אינה מקוימת ופוגעת גם בזכויות קשורות אחרות. בישראל פערים עצומים בין ילדים ותיקים וילדים עולים; בין ילדים יהודים וערבים; וילדים הגרים בערים הגדולות לעומת ילדים הגדלים בפריפריה או בערים עניות. הפערים מתבטאים ברמת החיים, בנגישותם של שירותים בסיסיים כגון חינוך, חינוך מיוחד, בריאות ורווחה, ובאפשרויות לפתח את הפוטנציאל האישי באמצעות תוכניות העשרה, חוגים ותרבות.
כשעקרונות אלו מופרים בקרב ילדים, הם מהווים את התשתית לבעיות החברתיות בקרב המבוגרים שיצמחו מילדים אלו. בכך, הפרת זכויות הילדים היא הפרה כפולה: היא פוגעת ראשית בזכויות הילדים עצמם; ובנוסף פוגעת בחברה כולה, המגדלת ומטפחת לא את כל ילדיה אלא את צרותיה ומתחיה העתידיים. לא מעט מארגוני החברה האזרחית מנסים להיכנס בריק הנותר, ולהילחם למען הילדים שהאמנה לא הצליחה להגן עליהם בפועל. פעולתם ומידת הצלחתם הן, בהתאמה, ברכה כפולה: לילדים ולכולנו.
