היפה והחנון: כשאלכס נחשף לעולם הנשים

שגם ב"היפה והחנון", כמו בתוכניות ריאליטי אחרות ורבות, פחות חשוב אם אתה זה שהתאמץ הכי הרבה. יותר חשוב סיפור חיים מרגש. את הלקח הזה למד זורנזון שנתן את התחתונים בשביל המשימה, אבל הפסיד לדיאטה של רם. שהצרפתים לא סתם מטגנים את עצמם לדעת על חופי ישראל, זאת סיוון שחיסלה את מלאי קרם השיזוף העצמי בכל המדינה. שלמלחמת ששת הימים היה את "ירושלים של זהב", למלחמת יום כיפור את "לו יהי", למלחמת לבנון את "הביתה" ולמלחמת לבנון השנייה את "יאללה נסראללה" באדיבות סיוון, זמרת שלוש התשובות.

אור שוחט כמובן, כוכב הפינה שעשה הצגה שלמה מזה שלא נעים לו שרואים לו את הפטמות בגלל שהוא דתי. עוד רגע היו מצלמים אותו משפשף את עצמו חזק במקלחת וקורס על רצפתה ביבבה כמיטב סרטי ההולמרק על נפגעות תקיפה מינית. יחסית למישהו שתמונות שלו באינטרנט מרוחות כשהוא נטול חולצה אך את חזהו מפארות כמה שערות שנעלמו בינתיים, אור לוקח את המצב מאוד קשה. חנון הוא אולי לא, אבל יכול להיות שיש לו סיכוי לא רע בתור שחקן.

על-פי האתר הרשמי של "היפה והחנון", הפחד הגדול של רוברט הוא מאינטימיות עם נשים. לידיעת המלהקים - בימינו פחד מאינטימיות לא הופך אותך בהכרח לחנון, רוב הסיכויים שזה רק יקדם אותך לשלב יותר מתקדם בוועדת הקבלה לרווקות תל אביבית. אבל רוברט כן חנון, וכפי שאהב הפסיכולוג שלי לומר, הוא פסע לו בעיניים פקוחות אל מוקד הטראומה והלך לייצר לו אינטימיות עם נועה מכל הבחורות שבעולם. בזמן שהיא עשתה גבות לחופית הפנימה נועה היטב את המנטרה "אני כוסית, למה הוא לא מפרגן לי?", וערכה לה את ההתאמות המתבקשות. רוברט לא כוסית ולכן אין שום סיבה שהיא תפרגן לו. הצורה שבה ניסתה להשמיד כל זכר לרגע הקטן שלו באור בזרקורים ולשתי הדקות שבהן הרגיש קצת רן דנקר הייתה נטולת כל חן או יופי מסוג כלשהו.

שימו עכשיו יד על הלב, עכשיו תורידו, עכשיו שימו בחזרה. תסתכלו לי בעיניים ותעזו לומר שיש לכם מושג מהי מפת הדרכים. אני מזכיר, עיניים לא משקרות. חברים, בוא נהיה כנים עם עצמנו. האחרון שזוכר מה כתוב במפת הדרכים חזר לא מזמן הביתה לסופ"ש אחרי תנומה ממושכת ועמוקה בתל השומר. באותה מידה של ביטחון, אני מוכן גם להמר שמספר האנשים שיודע מה ההבדל בין הסכם אוסלו לבין אותה מפת דרכים ארורה, נמוך ממספר הפרחים על הציפורניים של נלה. כן, יש בחיים האלה דבר שנקרא בורות מבורכת, והבורות של היפות בכל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי נופלת בקטגוריה הזאת, על-אף הניסיונות להתנשא ולהציג אותן כטיפשות עקב חוסר יכולתן לעקוב אחר הפלגים השונים של אש"ף. הן פשוט בסך-הכל עוד ישראליות עייפות, אדישות ושבעות ממה שנקרא "המצב". הן אפילו לא טורחות להתעדכן וכמו ילדי הגן שאחרי פסח כבר לא מצליחים להפריד בין אנטיוכוס, פרעה ואחשוורוש. עבורן רבין, בגין וערפאת, הן דמויות ששייכות לספרי ההיסטוריה ושאין להן שום נגיעה לחייהן. ובדיוק כמו אותם ילדים, הדרך היחידה לעשות סדר בראש בבלגאן הזה היא באמצעות שיר. מי ידע שבכל זאת יימצא שימוש פרקטי לשיר הדביק, המעיק, המוסרני והיבבני שנקרא "הילדים של חורף שנת 73"?

"מקסקסות" - הכלאה של מדסקסות ומקשקשות. הפעולה תתבצע לרוב על שפת הבריכה ותכלול ענייני דיומא. "מא לא בבא אללה" - ביטוי שנועד להבעת פליאה עמוקה, מחליפו של "בוכרא פי אלמישמיש, אנ'לא מאמינה". "הביא לי את הסנטה מריה" - עצבן אותי, חרפן אותי, העיף לי את הראש ולא במובן הטוב של המילה.