"פרשיית בר-לב" היא בלי ספק פרשייה עסיסית המעוררת את מיצי הסקרנות והמציצנות (פרשייה - כי היא לא מספיק חשובה להיקרא פרשה). אודה ואבוש - גם אני מצאתי בה עניין רב. התקשורת עסקה אומנם גם בספיחי הפרשייה - הזילות במעמדה של המשטרה, והחדירה חסרת התקדים לפרטיותם של גיבורי הפרשה. אך התקשורת התעלמה מספיח מסוכן שלה: כל עוד הפרשייה הזו בכותרות, אין כמעט מקום לעניינים אחרים. כתוצאה מכך, ידיעות בעלות ערך גיאו-אסטרטגי רב, אפילו מכריע, היכולות לשנות את המציאות המדינית-ביטחונית מן הקצה אל הקצה, נחבאות אל שולי החדשות, או נעדרות ממנה לחלוטין. וכך קרה שביום ה-25.11.10, בעוד כולם עוסקים בפרשייה, אמר רג'פ טאיפ
ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, בביקורו בלבנון, ללא תיאום מוקדם עם עורכי החדשות, בין השאר: "אם ישראל תתקוף שוב את לבנון או רצועת עזה, טורקיה לא תשב בשקט".
כשישראל תיזום פעולה צבאית, שכתוצאה ("לא צפויה" כמובן) ממנה תפרוץ מלחמה אזורית רבת-קרבנות, או שתתרחב ("במפתיע") בשל מעורבות של כוחות טורקיים, עם מספר קורבנות קטן יותר - תקום, כרגיל, ועדת חקירה. הוועדה תבדוק מנין נובעת ה"הפתעה". התקשורת לא תעמוד במרכז, וגם לא בשולי עבודת הוועדה. התקשורת הרי אינה נלחמת וגם לא קובעת מדיניות. אם הוועדה תבדוק מדוע לא היה הד מתאים לדברי ארדואן, הסיבה תימצא מיד - פרשיית בר-לב. ייתכן שיהיו עיתונאים אמיצים שיכו על חטא. ההכאה על חטא הפכה להיות אופנתית - כל יחצ"ן ממליץ עליה בחום. נקודות הזכות שהיא מקנה, הוא יסביר, מכריעות וגוברות, בינתיים בנקודות - לא בנוקאאוט - על החטא עצמו. עד כמה - יכולנו לראות בימים אלה. התקשורת ממש התעלתה הפעם על עצמה: בעוד הטור הימני מפרסם פרטים אינטימיים מביכים על עלילות הניצב, בזוגות ובשלשות, הטור השמאלי מכה על כך על חטא. בעבר היו מכים על חטא שחטא כלי התקשורת המתחרה. לא עוד. למה לאבד נקודות זכות.
מדוע התקשורת אשמה בכלל? אם מטרתה היא למכור כמה שיותר גיליונות ולמשוך כמה שיותר צופים - אין בה כל אשמה. אך אם היא מתיימרת להיות ערכית ואחראית ("כלב השמירה של הדמוקרטיה") - היא נרדמה בשמירה דווקא בשעה הכי קריטית. כי הודעתו של ארדואן חורגת מכל מה שנאמר עד כה על-ידי גורם טורקי רשמי. הודעה זו משנה את כל המאזן הגיאו-אסטרטגי האזורי. בהתחשב בהתקרבות הצבאית הטורקית-סינית - אולי גם את המאזן העולמי. למגינת לבה של ארה"ב, כמובן. זו היא תפנית שמתרחשת רק אחת לעשור, אולי אף יותר. הרי ברור שעתה, במצב החדש, ישראל לא תהיה חופשית לפעול כמו בעבר מבחינה צבאית-מבצעית. אם בכל זאת תפעל - היא מסתכנת בהתלקחות אזורית, שאת אחריתה קשה לשער. לכן, חשוב שיהיה דיון ציבורי בהשלכותיה של התפנית הזו. וכאן בדיוק מעדו כלי התקשורת, כי הודעה זו הייתה אמורה להיות מצע לדיון ציבורי נרחב. דיון ציבורי ניצת ומתפתח באמצעי התקשורת, ולכן זו אחריותה הכמעט בלעדית של תקשורת המתיימרת להיות ערכית, חופשית ואחראית.
מי שסומך בעיניים עצומות על הקברניטים - לא נזקק לדיון כזה. אך הוא גם לא נזקק לתקשורת המודעת לאחריותה הציבורית - להפך, היא רק נובחת ומפריעה. מי שאינו סומך, גם בעיניים פקוחות, לאור ניסיון העבר, מאמין שדיון ציבורי עשוי אולי למנוע או לפחות לדחות את האסון הבא. ובעיניו - התקשורת כשלה. לחלוטין.
