התודעה ההיסטורית לפי ניטשה

א. הגישה המדעית-שכלתנית להיסטוריה וסכנותיה לחיים לאחר תיאורן וניתוחן של שלוש התודעות ההיסטוריות שהיו נהוגות עד זמנו, פונה ניטשה אל התופעה החדשה בת 'רוח הזמן': "התביעה שההיסטוריה תהא מדע" ('כיצד מועילה', 38), כלומר אל הגישה המדעית-שכלתנית כלפי ההיסטוריה, גישה המטשטשת את ההבדלים בין שלוש התודעות ההיסטוריות, משתלטת עליהן, גורמת לערבוב מושגים ומשכינה תוהו ובוהו בנפש האנושית. הגורם העיקרי להתקפת ניטשה כנגד הגישה ההיסטורית בת זמנו-זמננו הוא שגישה זו, להבדיל משלוש התודעות ההיסטוריות, לא רק שאינה פועלת למען החיים, אלא פועלת ממש כנגדם. אם ביחס לשלוש התודעות משמשים הזיכרון והשיכחה באופן סלקטיבי ולפי צרכים סובייקטיביים כאשר הקו המנחה תמיד הוא מידת השירות לחיים, הרי כאן מתרחש דבר שונה לחלוטין שהוא היסוד לכל הסכנות הטמונות בגישה ההיסטורית-מדעית: "כעת לא עוד החיים לבדם השולטים ולא הם המרסנים את ידיעת העבר: כי כל אבני תחומין הופלו, וכל מה שהיה אי-פעם, בעבר, מתגלגל על האדם" (שם, שם). בכן, כאן נפרצים כל סכרי הזיכרון. השיכחה, החיונית כל-כך למען חייו וגידולו של האדם, נדחקת כאן לחלוטין ומפנה את כל המרחב לזיכרון שלעולם לא יצליח לזכור את כל מה שכעת הוטל עליו. האדם נדרש מעתה לקלוט ולא עוד לפלוט: "הזכרון פותח את כל שעריו ואף-על-פי-כן אינו פתוח לרווחה די הצורך" (שם, 39). שלוש התודעות ההיסטוריות שמרו על זיקה אורגנית לחיים ועל איזון בין ההיסטוריה לחיים ואילו כאן הולך ומופר האיזון. הגישה ההיסטורית-מדעית היא "העצמה והקצנה חמורה של התודעות האנטיקווארית והביקורתית, תוך סילוק העמדה המונומנטאלית להיסטוריה" (גולומב, 56). עניין זה מביא להיעלמות הבהירות והטבעיות שביחס בין היסטוריה וחיים: הגודש ההיסטורי הנובע מפתיחת שערי הזיכרון, גורם לדיכוי כל חיוניות וספונטאניות בחיים. ההיסטוריה המדעית שואפת לרכוש ידיעות ופרטי ידיעות ללא אבחנה ובלא שתשאל את עצמה אם החיים בכלל צריכים לידיעות אלו: "הידיעה ההיסטורית זורמת בלי הרף... החומר הזר וחוסר ההקשר נדחקים פנימה... הזכרון פותח כל שעריו... בסופו של דבר נמצא האדם המודרני סוחב עמו מטען כבד ביותר של אבני מדע אשר לא ייעכלו... הידיעה הנקלטת בגודש ללא רעב, אכן אף בניגוד לצורך, אינה פועלת עוד כמניע מעצב חדש... כי אם נשארת חבויה באיזה עולם פנימי של תהו ובהו שהאדם המודרני ההוא מכנה אותו מתוך גאווה מוזרה כ'פנימיותו' המיוחדת לו" ('כיצד מועילה', 39). השכלה מודרנית זו כלל אינה בגדר דבר חי משום שכולה תוכן אך אין לה צורה: הפנימיות נעשית כאוטית וחיצוניות - אין. התרחקות התוכן מן הצורה מביאה עמה את הברבריות. השכלה זו כלל אינה השכלה אלא סתם סוג של ידענות המתייחס להשכלה. זאת, לפי שהשכלה אמיתית משתוקקת להפנים ידע שיהא רלוונטי לחיים. ניטשה מביא דוגמה מאלפת (שם, 40) תוך שהוא משווה את המשכיל בן-ימינו ליווני בן התקופה העתיקה. היווני שמר בתוקף על חוש בלתי-היסטורי וזה מה שאיפשר לו לפרות וליצור, ואם היה אפשר באמצעות איזו 'מכונת זמן' להשיב משכיל בן-ימינו לתקופה היוונית, הרי שהיוונים היו נראים לו בלתי משכילים לחלוטין. עניין זה גורם ממש לגיחוך על ההשכלה המודרנית שבסופו של דבר היא חלולה וריקנית: היא אינה מובילה כלל ליצירה אלא רק למין פרזיטיות של התקופה המודרנית שמתרפקת על יצירות התקופות שקדמו לה. האדם המודרני אינו אלא 'אנציקלופדיה נעה' ובעל אישיות רופפת. הוא מלא תוכן מן העבר כולו, אך חסר צורה לחלוטין "וניגוד זה שבין פנים לחוץ, גורם לחוץ להיותו ברבארי עוד יותר ממידת ההכרח לו" (שם, 41). דהיינו, ניגוד זה הוא סממן לדקאדנס ולמעשה הוא אנטי-תרבותי. שהנה, ניטשה מצטרף להגדרת התרבות "כאחדות הסגנון האמנותי בכל גילויי חייו של עם" (שם, 41) וממשיך ומסביר זאת בבהירות ובפשטות: "עם שמייחסים לו תרבות, מן הדין שיהא בכל הממשות בגדר אחדות חיה ולא מפורק עלובות בין פנים וחוץ, בין תוכן וצורה" (שם, שם). לכן, מי שעניינו בחיזוק העם ותרבותו, יעשה למען אחדות התוכן והצורה ויפעל לחיסול ההשכלה המודרנית משום שהיא מנוונת את היצרים והחיוניות באדם ומונעת יצירה ועיצוב צורה. כמו-כן, הוא יפעל לכינונה של השכלה אמיתית "ויעז לתת דעתו על כך, כיצד תחודש בריאותו של עם אשר נתערערה על-ידי ההיסטוריה, כיצד יוכל העם להחזיר לעצמו את יצריו ומתוך כך את יושרו" (שם, שם). והרי לפי ניטשה עצמו, עניין זה יעשה, כאמור, על-ידי הריסת עוצמתה המזיקה של ההשכלה ההיסטורית המודרנית, הריסה שתשיב כלפנים את חיוניותם של האדם, העם והתרבות. ניטשה יוצא כאן נגד המגמות מדחיקות היצר של ההיסטוריה המדעית-שכלתנית ההורסת את החיוניות והמתנתקת מן החיים ובכך יוצרת את תבנית האדם המודרני בעל האישיות הרופפת. הדחקה זו מנכרת את בני האדם מטבעם היצרי-חיוני והופכת אותם לשחקנים לובשי מסכות וחסרי אותנטיות: "כל אחד לובש מסכה של אדם משכיל, של מלומד, של משורר, של פוליטיקאי" (שם, 47. וראה גם גולומב, 57-56), וניטשה קובע כי תפקידו של הפילוסוף-פסיכולוג לקרוע מסכות אלו ולהשיב לאדם את האותנטיות שלו. ב. הגדלת התודעה המונומנטאלית כנגד חוליי הגישה המדעית-שכלתנית להיסטוריה את שיווי המשקל האבוד בין היסטוריה וחיים, תוכן וצורה, פנימיות וחיצוניות, מבקש ניטשה להשיב על-ידי העצמת התודעה ההיסטורית המונומנטאלית (גולומב, 57). משום שהחינוך ההיסטורי המודרני מדכא את הגדלות ואת ניסיונות החזקים יותר להתגבר על תקופתם, מבקש ניטשה לטפח היסטוריה המדגישה את ההרואי, מחנכת אל ההרואי ומסייעת בסופו של דבר לאיש המתחזק מכוח אותה היסטוריה, להילחם כנגד תקופתו ('כיצד מועילה', 61). ניטשה מבקש להפיק מן ההיסטוריה תועלת לפיתוח האישיות וחינוכה ואינו מסתפק בקניית ידע סתמית. עוד קודם לכן הוא קובע כי "רק מתוך העוצמה העליונה רשאים אתם לפרש את העבר: רק מתוך המתח החזק ביותר של מיטב תכונותיכם תדעו לנחש מה מן העבר גדול באמת וראוי הוא לדעתו ולשמרו" (שם, 60). כלומר הוא מניח מראש שרק אדם בעל 'עוצמה עליונה', הרואי בפוטנציה, יוכל להפנים את ההרואי שבהיסטוריה. רק אישיות שכזו תהווה קרקע פוריה להרואי ההיסטורי אשר בכל מקום אחר יעשה באושים: "אל תתנו אמון בכתיבה היסטורית אם אין היא מגיחה מראשיהם של מיטב הרוחות... היסטוריה כותב האדם המנוסה והמעולה. מי שלא נתנסה בכמה חוויות ביתר גדלות ויתר גבהות מכל האחרים, לא ידע גם לפרש שום גדלות ושום גבהות מן העבר" (שם, שם). ניטשה מבקש להילחם בדקאדנטיות שבגישה ההיסטורית-מדעית על-ידי תפישה אמנותית של ההיסטוריה שבכוחה לעורר יצרים ולקיימם (שם, 62). על ההיסטוריה להעניק לאדם את הרחם והאווירה ליצירה, את האמונה במושלם ואת אשליית האהבה, כך תוביל ההיסטוריה את האדם לכדי יצירה: "האדם יוצר רק מתוך אהבה, רק בצלה של אשליית האהבה, דהיינו רק מתוך אמונה מוחלטת במושלם ובנכון... רק כאשר ההיסטוריה ניתנת לעיצוב אמנותי או אז אולי יש בכוחה לקיים יצרים או אף לעוררם" (שם, שם). בכן, ההיסטוריה כאמנות מתייצבת לצד החיים והחיוניות היצרית שלהם, חיים אשר אינם סובלים את המדע וגבולותיו התבוניים המדכאים (השווה גולומב, 58-7). ובסטייה קלה מן הנושא: יש לציין גם כי חשיבותה וערכה של ההיסטוריה בכלל אינן מתבטאות ברעיונות כלליים כלשהם אלא בכך שהיא נוטלת נושאים בנאליים, מתארת אותם בשאר רוח ומרימה אותם לכדי סמל מקיף. אולם לשם כך, אומר ניטשה, דרושה קודם לכל יכולת אמנותית רבה (שם, 58). בסופו של דבר תופש ניטשה את ההיסטוריה כתיאור המאורעות האנושיים לאורך הזמן וכקיימת על-מנת להתגבר עליה ולצעוד מעבר לחוקיה: "תמיד-תמיד האדם נעשה מוסרי על-ידי כך, שהוא מתקומם נגד זו העוצמה העיוורת של עובדות, נגד עריצותה של המציאות, והוא משתעבד לחוקים שאינם חוקיה של היסטוריה פוסחת על סעיפים. תמיד הוא שוחה נגד הגלים ההיסטוריים, בין אם הוא נלחם בתאוותיו שלו עצמו... בין שהוא מתחייב ליושר, בעוד שסביב-סביב לו השקר פורש את רשתותיו המנצנצות" (שם, 77). מכאן שהתועלת בהיסטוריה נעוצה בכך שהיא מאפשרת לאדם החזק להתגבר על טבעו האנושי ועל מהלך המאורעות של כלל האנושות, תוך ניסיון הרואי לכונן מערכת ערכים על-היסטוריים, כלומר מוסריים. ערכה של היסטוריה כלשהי בכך שהיא משרתת את העל-היסטורי ומכאן יובן עתה מדוע מעניק ניטשה להיסטוריה המונומנטאלית את הערך הגבוה ביותר, וזאת משום שהמעבר מהתודעה המונומנטאלית הפעילה והיצירתית אל העל-היסטורי הוא העקבי, הישיר והקל ביותר. ההיסטוריה המונומנטאלית מספרת את מעשיהם של אנשי המופת והתגברויותיהם על תקופתם ועל תהליכים היסטוריים אוניברסליים (גולומב, 58). באנשים אלו מוצא ניטשה את המחנכים הגדולים, המחוקקים והיוצרים שהציבו לאנושות את ערכיה העליונים. למזלנו, אומר ניטשה, שומרת ההיסטוריה "גם את זכר הלוחמים הגדולים נגד ההיסטוריה, משמע, נגד העוצמה העיוורת של המציאות, והיא מוקיעה עצמה על-ידי-כך שהיא מעלה על נס כדמויות מופת היסטוריות דווקא את האישים שלא הרבו להתעניין במה שהוא בגדר 'ככה זה', כי אם אדרבא, הפנו לבם במאור פנים גאה אל 'כך יהא'" ('כיצד מועילה', 77). אישים אלה הם-הם מטרתה היחידה של ההיסטוריה! (שם, 84). ובכן, ניטשה מעדיף את ההיסטוריה המונומנטאלית ורואה בה הן אמצעי לגידולו של היחיד והן תכשיר כנגד החולי והסכנה שבגישה המדעית להיסטוריה. ההיסטוריה המונומנטאלית מחזקת ומגדילה את האישיות המבקשת לצמוח ולהתחזק, והיא עושה למען שחרור יצרי החיים, למען התחדשות ויצירה. ובכך, כאמור, היא פועלת להשתלט מחדש על ההיסטוריה המדעית המדכאת והמנוונת, ואף לחסלה.

הזיכרון והשיכחה הם שני מושגי יסוד אשר בלא דיון מקדים בהם אין מקום לדיון כלשהו בתודעה בכלל ובזו ההיסטורית בפרט. לכן פותח ניטשה את דיונו בחקר ההיסטוריה בשתי רשויות נפשיות-שכליות אלה (ו. קאופמן, 'ניטשה - פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט', הוצ' שוקן, י-ם ות"א, תשמ"ג, עמ' 133, הערה 18). הוא אינו מוצא ניגוד בין שני היסודות לפי שאינו תופש את הזיכרון כחיובי דווקא ואת השיכחה כשלילית. הווה אומר, הזיכרון אינו פעולה אקטיבית כפשוטה המוצאת את ניגודה בשיכחה הפאסיבית, אלא מה הזיכרון אקטיבי אף השיכחה אקטיבית. ואף זאת: לעיתים הזיכרון עצמו, גודש הזיכרון ההיסטורי, דווקא הוא הגורם לפאסיביות ולחוסר יכולת לפעול. משמע, עודף של זיכרון היסטורי בלא יכולת לשכוח, מביא להכבדה על תנועת הרוח האנושי, לניוון ולמניעת יצירה. בכן, הזיכרון והשיכחה הם שני מושגים דיאלקטים המתנים, מאפשרים ומשלימים האחד את השני. נתבונן עם ניטשה בעדר: הבהמה אינה יודעת את הרגע שחלף ואינה מודעת לזה שיבוא. היא חיה באופן בלתי-היסטורי, משמע בשיכחה מוחלטת. היא חווה את הרגע ההווה, החולף, במלואו. אינה משתעממת ואינה סובלת. הבהמה חיה באושר ולו גם המזערי ביותר, שהנה "באושר הקטן ביותר ובזה הגדול ביותר, רק דבר אחד הוא שהודות לו האושר נעשה אושר: סגולת השכחה... היכולת להרגיש לעת משך האושר ללא תודעה היסטורית" ('כיצד מועילה', עמ' 16). כבהמה, כך גם הפעוט האנושי משתעשע ב'אושר עדנים' ובלא הצורך להכחיש עבר כלשהו. אולם לא לעולם חוסן: במהרה ילמד הפעוט לומר 'היה', לזכור העבר, ואזי יחל לצאת מעולמו האינפנטילי המאושר של חוויית הרגע במלואו, יחל לשאת זכרונות עבר ולהעמיס על עצמו נטל היסטורי (על סגולת השכחה שבילדות ראה גם פ. ניטשה, 'כה אמר זרטוסטרא', הוצ' שוקן, י-ם ות"א, תשל"ה. כאשר בנאום זרטוסטרא 'על שלוש התמורות' מכונה תקופת הילדות "התום והשכחה" (עמ' 26)). לצד השיכחה דן ניטשה בזיכרון, שכן פעילות זו מהווה תנאי הכרחי לחשיבה ולתודעה היסטורית המושתתת על זכרון אירועי העבר. הזיכרון הוא מקור הצטברות מסת אירועי העבר עליהם אוכף האדם סדר וארגון הנחוצים על-מנת להמשיך ולתפקד לנוכח הכבדתה של מסה זו (י. גולומב, 'הפיתוי לעוצמה', הוצ' מאגנס, האונ' העברית, י-ם, תשמ"ז. עמ' 45). הזיכרון הוא גם מקור כל ההדחקות והשקרים העצמיים וגודש של זיכרון מכריח את האדם להרבות במעשי הדחקה כדי להשיג איזון נפשי. או כפי שאומר ניטשה: "האדם... מתקומם נגד הנטל הגובר והולך של מה שעבר, המכפיש אותו מטה או מכופף לצדדים, מכביד על הילוכו כולו עול כבד, אפל ובלתי-נראה אשר למרעית-עין הוא יכול גם להכחיש את קיומו ובהתרועעות עם שכמותו הוא אף שש להכחישו" ('כיצד מועילה', עמ' 17-16). ובכן, לעומת חיים היסטוריים אלה, המביאים עמם בהכרח הדחקות ושקרים עצמיים, חיה לה הבהמה באורח לא היסטורי: אינה מתחפשת ואינה מסתירה דבר, ומופיעה בכל רגע נתון כמות שהיא. הבהמה היא ישרה. כדי לעגן את עמדתו ביחס לזיכרון ולשיכחה במסגרת תיאורטית ברורה, נסמך ניטשה על המטאפיסיקה של הרקלייטוס הסובבת על ציר ההתהוות המתמדת. אומר ניטשה: "הקיום אינו אלא שרשרת בלתי פוסקת של מה שהיה, דבר החי על שלילת עצמו, על כילוי עצמו, על סתירת עצמו" (שם, עמ' 17). שימוש זה בדיאלקטיקה של הרקלייטוס עושה ניטשה, שכן "רק בקוסמוס מתהווה השולל את עצמו בכל רגע - אין כלל צורך בזכרון, המקבע אובייקטים בתודעה מעבר לחלל וזמן משתנים" (גולומב, 46-45). דהיינו, כאן אין לזיכרון כל תפקיד משום שבאין מצב כלשהו של הוויה, מצב סטטי, אף אין לזיכרון כנושא, מושא לפעול עליו. ניטשה ממשיך וקובע כי לכל פעולה שייכת השיכחה: ממש כשם שכל חי קולט ופולט מבחינה פיזיולוגית, כך עליו לא רק לקלוט (לזכור) אלא גם לפלוט (לשכוח) מבחינה פסיכולוגית. יתרה מזו, אפשר לחיות ללא זכרונות ולהגיע ולו לאושר הקטן ביותר, אושרה של בהמה, ואולם ללא השיכחה פשוט לא ניתן לחיות: אדם שיחיה באורח היסטורי בלבד, יאבד בזרם ההתהוות והוא משול למי שמבקש לחיות בלא לישון, או לבהמה המבקשת לפרנס עצמה רק מהעלאת גרה: "ישנו שיעור של העדר שינה, של העלאת גרה, של חוש היסטורי, בו החיות ניזקת ואובדת בסופו של דבר, בין שמדובר באדם, בעם או בתרבות" ('כיצד מועילה', עמ' 18). כדי לעמוד על שיעור זה, אומר ניטשה, יש להבין תחילה את מידת היכולת הפלסטית של אדם, עם או תרבות, לצמיחה ולעיצוב העבר הזר. כמה שיהיו אדם, עם או תרבות, חזקים יותר בטבעם, כך יוכלו לסגל לעצמם יותר עבר, הן עצמי, הן זר. האישיות החזקה ביותר תוכל לסגל לעצמה עבר רב ולא רק שלא תכלה תחת עומס זיכרון זה, אלא להפך, היא תשתמש בו על-מנת לפעול, ומה שאין בכוחה להפנים, מיד היא שוכחת (ראה גם: פ.ניטשה, לגניאולוגיה של המוסר, הוצ' שוקן, י-ם ות"א, תשל"ט, עמ' 261-2). כלומר אין לראות את הזיכרון והשיכחה כשליליים או כחיוביים כשלעצמם, אלא נזקו של הזיכרון והתועלת שבשיכחה הם פונקציות ישירות של עוצמת האישיות שביחיד או בעם ויכולתם לעצב ולארגן סדר ומשמעות בזרם ההתהוות שכשלעצמו הוא חסר פשר. ככל שהעוצמה הנפשית גדלה, כך גדל אף כושר הצמיחה והעיצוב העצמי, ואזי אף היכולת לעמוד בשטף הזכרונות תוך השתלטות עליהם בדרך יצירתית-מארגנת ובלא צורך במנגנון כלשהו של שיכחה או הדחקה (גולומב, 47). יש לזכור כי כאן השיכחה אינה הדחקה, דהיינו היא אינה שלילית או פאסיבית. פעולת השיכחה עליה מדבר ניטשה היא שיכחה רצונית שבעזרתה נפטרים החיים הבריאים ממה שאין ביכולתו לסייע עוד לקידומם והתפתחותם או שפשוט מפריע להתקדמות-התפתחות זו. הוא מבחין בחוק כללי: כל חי יתחזק ויפרה רק בתוך אופק מוגדר ('כיצד מועילה', עמ' 19). מי שאינו יכול לתחום לעצמו אופק שכזה, יגיע לכדי רפיון ולא יוכל לפעול: "עליצות הרוח, ניקיון המצפון, חדוות המעש, ביטחה בבאות - כל אלה מותנים... בכך שבעליהם ידעו יפה בעת הנכונה לשכוח ממש כשם שידעו להיזכר בעת הנכונה, ובכך, שירגישו באינסטינקט בריא אי-מתי נדרשת תחושה היסטורית ואי-מתי בלתי היסטורית", ואזי ממשיך ניטשה ומעלה בעצם את התזה שלו במסה זו: "היסוד הבלתי-היסטורי וההיסטורי שניהם כאחת דרושים לבריאותם של פרט, של עם ושל תרבות" (שם, שם). כלומר, שניהם הכרחיים לקיום חיים מתעצמים ויוצרים. אולם בכל-זאת יש לשים לב לקדימות שניטשה מעניק דווקא ליסוד הבלתי היסטורי. האדם צר האופקים, 'שוכן הבקעה האלפינית' בלשונו של ניטשה, עם כל מוגבלותו - עדיין יש לו ביטחון, שמחת-חיים ומרץ לפעול. לעומתו, ישנו גם זה הסוג של המלומד החולני, זה שלפי שקווי אופקיו אינם רוגעים, אין לו כוח להגיע לכדי חיים של רצון ותשוקה והוא מתנוון: "מכאן אנו חייבים לראות את הכישרון להרגיש במידה מסוימת באורח בלתי-היסטורי ככישרון החשוב ביותר וראשוני ביותר, באשר מצוי בו היסוד שרק ממנו אמור לצמוח משהו יציב ובריא וגדול, משהו אנושי באמת" (שם, עמ' 20). כלומר, אם בתחילה הדגיש ניטשה את חשיבותו של הזיכרון שבלעדיו אין חיים אנושיים כלל, הרי כאן הוא מעלה לכדי ראשוניות את השיכחה שבלעדיה אין צמיחה כלל. יש כאן דיאלקטיקה של זיכרון ושיכחה שדורשים ומתנים זה את זה כאשר פעם מעלה ניטשה את האחד ומוריד את האחר ופעם להפך. דיאלקטיקה זו שבה ועולה כאשר ניטשה גורס כי מצד אחד יש לצמצם את היסוד הבלתי היסטורי על-ידי חשיבה, שכן רק באמצעות השימוש במה שעבר למען החיים והפיכת מה שהיה שוב להיסטוריה, נעשה האדם אדם. מצד שני, האדם "חדל שוב להיות אדם מחמת גודש היסטוריה וללא אותו המעטה של היסוד הבלתי היסטורי מעולם לא היה מתחיל ולעולם לא יעז להתחיל" (שם, שם). בכן, המצב הבלתי היסטורי דווקא, הוא שהיווה מאז ומתמיד רחם לא רק למעשים בלתי צודקים, אלא גם לכל המעשים הנכונים: "לא ישיגו, לא אמן את יצירתו, לא מצביא את נצחונו, לא עם את חירותו, מבלי שהיו תחילה משתוקקים ושואפים להם מתוך מצב בלתי היסטורי אשר כזה" (שם, עמ' 21). האדם הפועל, שוכח את ריבוי הדברים על-מנת לעשות את הדבר האחד. הוא אינו יודע כל צדק, זולתי זה הצדק של מה שעומד עתה להתהוות, להיווצר. ניתן לומר כי ניטשה תופש את הפעילות האנושית כפעילות יצרית, קרב יצרים מתמיד לשלטון כאשר בכל פעם גובר יצר אחר על שאר היצרים ומגיע לכדי החצנה בפעילות זו או אחרת. על-מנת לבצע מעשה התגברות זה, יש לשכוח ולדכא את היצרים האחרים. מכאן אפשר להבין גם את הדיאלקטיקה הקיימת לדעת ניטשה בין תהליכי הזיכרון והשיכחה: פעולת ההיזכרות שהיא פעילות אקטיבית של יצר כלשהו, מתאפשרת תוך כדי שיכחתם ודיכויים של יצרים אחרים. ללא שיכחה, לא ייתכן זיכרון וכן להפך. מכאן שהשיכחה אינה פעילות פאסיבית אלא צידו השני של מטבע הזיכרון ובבחינת השלמתו. זיכרון כלשהו עולה לתודעה לא משום ערכו המיוחד אלא משום שהוא מונע ביצר חזק יותר מיצרים אחרים, יצר שהצליח להשתלט על עמיתו ולהגיע לביטוי מחשבתי חיצוני (גולומב, 49-47). ומה ביחס לזכרונו של הפרט, אף לגבי תוקפה של ההיסטוריה חלים דברים דומים: האנשים ההיסטוריים "עד מה הם חושבים ופועלים באורח בלתי היסטורי למרות כל ההיסטוריה שלהם. ועד מה גם כל עיסוקם בהיסטוריה לא את ההכרה הצרופה הוא משרת כי אם את החיים" ('כיצד מועילה', 23). ועוד זאת: "ההיסטוריה במידה שהיא משרתת את החיים, היא משרתת עוצמה בלתי היסטורית ומחמת תלותה זו לעולם לא תוכל להיות ולא צריכה להיות למדע טהור כגון המתמטיקה" (שם, 25). משמע, במידה שכל זיכרון אנושי אינו אלא תוצאת השתלטותו הזמנית של אחד היצרים על השאר, מובן שאין משמעות לגישה הרואה בהיסטוריה תחום מדעי בעל תוקף כשלעצמו. סיכומו של דבר, הזיכרון והשיכחה נחוצים שניהם כדי לחיות חיים יוצרים ובריאים. כשני יסודות, היסטורי ובלתי היסטורי, הם פועלים אחד על השני, מתנים ומאפשרים זה את זה. האדם חייב לשמור על איזון פנימי ביניהם, על-מנת להיות באמת אדם: חיים בלא זיכרון כלל, אינם אלא חיי בהמה ואילו עודף במטען הזכרונות מכביד על החיים ועלול לשתקם. דהיינו, נחוץ זיכרון מבוקר בכדי להיות אדם מצד אחד ולא לכלות מצד שני, ונחוצה שיכחה במידה על-מנת לפרות, לצמוח, ליצור ולהתעצם. עד כה הוזכרו היסודות 'היסטורי' ו'בלתי-היסטורי'. לסיום הפרק, כמה משפטים אף על היסוד ה'על-היסטורי' (עיין גם קאופמן, 137). מבט על-היסטורי שייך לאדם המסוגל לקלוט במקרים רבים את האווירה הבלתי-היסטורית שבה התחולל כל מאורע גדול. את האבחנה בין אדם היסטורי לבין אדם הניחן בראיה על-היסטורית, מוצא ניטשה בתשובת בני האדם לשאלה אם היו רוצים לחיות שוב את עשר השנים האחרונות. התשובה השלילית נחלקת לפי שני סוגי טיפוסים שכל אחד מהם עונה בשלילה מסיבות שונות. האדם ההיסטורי מאמין שתוך כדי התהליך יואר טעם הקיום ואילו האדם העל-היסטורי אינו מאמין כלל בתהליך ורואה כל רגע ורגע כגמור. האנשים העל-היסטוריים כולם, קובעים פה-אחד: "מה שהיה ומה שהווה אינו אלא אותו דבר עצמו" ('כיצד מועילה', 23. השווה: קהלת, א, 9). האדם העל-היסטורי משולל למעשה כל אשליה ביחס לחוסר הפשר של הקיום שאין בו תבונה, קידמה וכו'. כל רגע הוא בבחינת גמור ואין לו שארית ותכלית. אדם בעל תודעה שכזו, חי חיים אותנטיים בלא נחמות ואשליות ומכיר באימתנותו ואימתו של הקיום.

פרק זה עוסק בשלוש התודעות ההיסטוריות: מונומנטאלית, אנטיקווארית וביקורתית, אשר בהן מתאפיינים שלושה טיפוסים אנושיים שונים על-פי מידת הזיכרון והשיכחה המצויה בהם. ניטשה מתאים בין הטיפוסים השונים והתודעות השונות. התודעה ההיסטורית המונומנטאלית שייכת לאדם באשר הוא פועל ושואף, התודעה האנטיקווארית שייכת לטיפוס המקיים, משמר ומכבד, והתודעה הביקורתית משמשת את האדם באשר הוא סובל וצריך ישע ('כיצד מועילה', עמ' 25). להלן אנסה להראות כיצד טיפוס מסוים מפיק תועלת מהיסטוריה מסוימת וטיפוס אחר ניזוק מאותה היסטוריה עצמה. כלומר, ניטשה משרטט כאן מערכת מורכבת ביותר שמידת ההחלטיות ממנה והלאה: אדם שתודעה היסטורית מסוימת שלטת ברוחו דרך-כלל, נוהג לעיתים גם על-פי התודעות ההיסטוריות האחרות משום שהוא נזקק לשירותן. א. תודעה היסטורית מונומנטאלית ניטשה קובע כי בראש ובראשונה ההיסטוריה היא עניינו של האדם הפועל והחזק, העורך מאבק גדול וזקוק לדמויות מופת שאינו מוצאם בתקופתו (גולומב, 51). אדם זה משתמש בהיסטוריה על-מנת לצמוח ולגדול אך גם כאמצעי נגד הייאוש, כנחמה מסוימת כאשר תוקפו הספק ומונע ממנו לפעול: אזי הוא שואב נחמתו מתוך העיון בהיסטוריה המונומנטאלית והוא "לומד מזה, שהגדלות שהיה הייתה פעם, מכל מקום ה-ת-א-פ-ש-ר-ה, ועל-כן מן הסתם אף תתאפשר שוב. הוא עושה דרכו ביתר עוז, כי הנה סולק מכשול הספק היורד עליו בשעות רפיון, שמא הדבר שהוא רוצה בו הוא בגדר הנמנע" ('כיצד מועילה', עמ' 28-27). הווה אומר, אדם זה אינו נזקק להיסטוריה כלסתם נחמה, אלא הוא נזקק לה בכדי להפיק חיזוקים ולהתעצם עדי היותו בעצמו, ביום מן הימים, דמות מופת היסטורית מונומנטאלית. הוא משתמש בעוצמות היסטוריות על-מנת להגדיל את עוצמתו שלו ולכן מובן שיחסו להיסטוריה הוא סובייקטיבי לחלוטין באשר הוא מאמץ את מה שיכול להיות לו לעזר בגידול עוצמתו, תוך דחיית השוני בין המציאות בהווה לבין העבר. וגם להפך, הוא מחפש את הדמיון לעבר אשר יחזקהו בדרכו ובמפעלו שלו: "כשבאים להפיק השפעת חיזוק ממעשה שהיה, מה רב הוא השוני שהכרח להתעלם ממנו, מה רבה האלימות שחייבים להשתמש בה כדי לדחוס בכוח לתוך מסגרת כוללנית את יחודו של מה שהיה, וכמה מן הזוויות החדות והקווים האינדיבידואלים יש לשברם לטובת התיאום!" (שם, 28). ניטשה ממשיך וקובע כי עניינה של ההיסטוריה המונומנטאלית בעשיית כללים: היא מבקשת לקרב את השונה ולהכלילו עד שתשתווה איתו לחלוטין ומכאן שבכתיבה היסטורית מונומנטאלית או בתודעה המעיינת בהיסטוריה באופן מונומנטאלי יש סכנה של היסט בפרשנות לפי צרכיו של הכותב או המעיין. לפיכך, שליטת העיון המונומנטאלי בעבר הרחוק, גרמה נזק לעבר עצמו משום שקטעים נרחבים בו זולזלו או מן הסתם נשכחו (שם, 29). עיוות זה, המצוי בתודעה המונומנטאלית ומהותי לה, כולל בתוכו את שתי הפונקציות של זיכרון ושיכחה. היא נזקקת לזיכרון כדי להבליט את הקווים הגדולים המשותפים לאירועי העבר וההווה, ואילו לשיכחה היא נזקקת על-מנת לטשטש ולהתעלם מההבדלים השונים של סיבות ותנאים שעיצבו את אירועי העבר לבין סיבות ותנאים של ההווה. עד כאן, על ההיסטוריה המונומנטאלית כאשר היא ברשותם של אנשי המעש החזקים שמעצם טבעם הם בעלי תודעה היסטורית מונומנטאלית. עולה השאלה, כיצד פועלת ההיסטוריה המונומנטאלית כאשר משתלטים עליה החלשים חסרי האון? בכן, היסטוריה זו מחזקת את החזקים ותומכת גם בחלשים. חסרי האון מוצאים בה צידוק לחולשתם. לעלובים ולפחדנים משמשת היסטוריה זו הצדקה לרפיונם. הללו אינם יוצרים במהותם ואינם רוצים שדבר גדול כלשהו ייווצר, לכן הם נתלים בהיסטוריה המונומנטאלית וטוענים כי הדבר הגדול כבר נוצר, כבר ישנו. יותר מכך, הקטנים והפחדנים רואים ביוצר את אויבם הגדול ביותר ולכן הם מעוניינים שהדבר המונומנטאלי כלל לא יקום עוד. לשם כך הם נעזרים במה שהעבר מעניק לו סמכות מונומנטאלית (שם, 31). את ההתקפה שבכאן יש לראות כמכוונת נגד המדענים הבלתי-אסתטיים במהותם בתקופת ניטשה, אך דומה כי הדברים שלעיל תקפים אף ביחס למרבית אנשי המדע בימינו. לקראת סיום הפרק השני בספרו, מבהיר ניטשה כי למעשה כל אחד משלושת סוגי ההיסטוריה הקיימים, מוצא את צידוקו ותועלתו ביחס לטיפוס מסוים בעוד שביחס לטיפוס אחר יגרום רק נזק, או בלשונו "יעשה באושים" (שם, שם). כך למשל, התודעה המונומנטאלית אינה דווקא חיובית כשלעצמה: אומנם האדם החפץ בגדולה, אם בכלל הוא זקוק לעבר, יעשה בו כבתוך שלו באמצעות התודעה המונומנטאלית. אך לעומת זאת, 'ידען הגדלות נטול היכולת לגדלות' הוא 'עשב פרא' שהורחק מטבעו האמיתי ולכן התנוון. דהיינו, אדם חלוש זה, מלכתחילה לא נועד לעסוק בהיסטוריה מונומנטאלית משום שאין לו מטבעו תודעה מונומנטאלית ואין ביכולתו להפיק את העוצמה המוצעת בהיסטוריה זו. ב. תודעה היסטורית אנטיקווארית תודעה זו שייכת לאדם באשר הוא משמר ומכבד את המסורת ממנה צמח ובה גדל. היא מקנה לאוחז בה הרגשה של שייכות ושורשיות. אדם זה רואה בשמירתו וכיבודו מעין גמול תודה לעברו, על קיומו שלו עצמו. הבעייתיות של תודעה זו טמונה בעובדה שהיא מכבדת ומקדשת אף דברים קטנים וטפלים. 'איש העתיקות' (בעל התודעה האנטיקווארית) מוצא את זהותו לא בפנימיותו בלבד - כאדם בעל התודעה המונומנטאלית - אלא נזקק להיסטוריה על-מנת לאשש את עצמיותו. כלומר, המונומנטאלי נזקק להיסטוריה כדי להתחזק ולגדול ואילו האנטיקווארי זקוק לה בכדי להתגבש ולהזדהות על-רקעה: "אולם יחס כבוד זה של ההיסטוריה האנטיקווארית, מגיע לשיא ערכו, כשהוא פורש הרגשת הנאה וסיפוק פשוטים ולבביים על-פני מצבים צנועים, מחוספסים ואף עלובים, בהם חיים אדם או עם... שהם בעלי היסטוריה, מבלי שירגיש בחסרון כלשהו של אמנות (שם, 33). יש לציין שאף כאן יש להיסטוריה תפקיד חשוב בשירות החיים: תודעתו של אדם מסורתי זה היא סובייקטיבית ומעוותת בשל רצונו של האדם או העם למצוא בעבר את הבסיס לגיבוש וזהות עצמית (גולומב, 53). בכן, בדומה להיסטוריה המונומנטאלית, גם כאן משרתת ההיסטוריה את החיים ואת היצרים השולטים בה וגם כאן העבר הוא שיוצא נפסד ומעוות: "חוש העתיקות של אדם, של קהילה, של עם שלם, שדה ראייתם, הוא תמיד מוגבל ביותר: את מרבית הדברים אין הוא קולט כלל, והמעט שהוא רואה אותו, הוא רואהו קרוב ומבודד יתר-על-המידה, אין הוא יכול למדוד אותו ועל-כן הוא מייחס לכל מידה שווה של חשיבות, ועל-כן הוא מייחס לפרט חשיבות מופלגת (ניטשה, 'כיצד מועילה', 33). אם-כן, סכנתה של תודעה היסטורית זו בסלקטיביות שלה ובכך שהיא מודה רק בערכים ובמאורעות היסטוריים הניתנים ליישום בהווה. עניין זה גורם להעדפתם של אספקטים בהווה הנסמכים ומשתלבים בעבר ואשר אין בהם חידוש מהפכני כלשהו ואז טמונה בהיסטוריה האנטיקווארית סכנה נוספת של התנגדות ליצירה חדשה: "כל הקדום וכל מה שהיה, שנכנס בכלל לשדה הראיה, נעשה סוף-סוף מכובד בפשטות ובמידה שווה. לעומת זאת, כל מה שאינו מתייחס לקדום הזה ביראת כבוד, כלומר כל מה שחדש ומתהווה נדחה ונשמט" (שם, 34). הווה אומר, השמרנות שמייצגת הגישה האנטיקווארית יכולה להביא עמה, ואף מביאה, את ניוונו של ההווה, בלימתם ודחייתם של כל יסודות ההתחדשות שאינם עולים בקנה אחד עם העבר "עד שהיא מערערת את המשכם של החיים ושל החיים הנעלים דווקא, כאשר החוש ההיסטורי לא עוד משמר את החיים כי אם חונטם: או אז יגווע העץ ודרך מותו תהיה באורח בלתי-טבעי מן הצמרת מטה אל השורש - עד אשר בדרך-כלל גם השורש עצמו יאבד בסופו של דבר" (שם, 35). כלומר, סכנתה הגדולה של ההיסטוריה האנטיקווארית נעוצה בכך שביכולתה ממש להאביד את החיים: על-ידי הסגידה המוחלטת לעבר וההסתייגות מיצירה והתחדשות, ממיתה תודעה זו את העתיד. ואף סכנה נוספת טמונה בהיסטוריה זו גם אם אינה בכל מקרה מנוונת, זאת כאשר היא גודלת יתר-על-המידה ומונעת מן התודעות האחרות, למשל זו המונומנטאלית, להתבונן בעבר, היא משתקת ומונעת כל עשייה, שכן בסופו של דבר היא נועדה "לשמר חיים ולא לחוללם" (שם, שם. וכן ראה גולומב 54-53). הגישה האנטיקווארית משתקת את האיש החזק, הפועל, היוצר, המחדש, אשר בעצם מהות פעולתו מן ההכרח שיפגע בדברים כלשהם שהיא רוחשת להם כבוד. שמרנות זו המקיימת חיים אך מונעת חידוש ויצירה, עומדת בניגוד לעניינו של ניטשה המבקש לעצב חיים מונומנטאליים בעלי עוצמה. ניטשה אינו מתנגד לשימוש בעבר למען החיים בהווה אלא רק כאשר עבר זה משתלט על חיי ההווה והורס כל יסוד של חידוש, התהוות ויצירה, ובכך הורס גם את העתיד. בסופו של דבר אפשר לומר בקיצור כי התודעה ההיסטורית האנטיקווארית מהללת את כל מה שעתיק ומבטלת את החדש בפני הישן. ג. תודעה היסטורית ביקורתית תודעה זו שייכת לאדם 'הסובל וצריך ישע' או ליתר דיוק: לכל אדם כאשר הוא סובל וצריך ישע. שכן מסתבר שאף האדם הניחן ביכולת לעיסוק מונומנטאלי בהיסטוריה ואף זה האדם בעל התודעה האנטיקווארית, זקוקים "ללכת לעיתים קרובות למדי בדרך השלישית, זו הביקורתית. ואמנם, גם זו שוב ושוב בשירותם של החיים" ('כיצד מועילה', 36). כלומר, כמו שתי התודעות הראשונות, אף הביקורתית משרתת את החיים אלא שהיא עושה זאת בדרך שונה. אם התודעה המונומנטאלית משתמשת בהיסטוריה על-מנת להפיק ממנה חומרים ליצירה וגידול עצמי והתודעה האנטיקווארית ניגשת להיסטוריה על-מנת לקבל ממנה אישושים, להתגבש ולהזדהות על-רקעה ולפיכך אף מכבדת את הזעום והטפל ומחשיבה את העבר יותר מן ההווה, הרי שהתודעה הביקורתית מפרקת את העבר, שופטת ומרשיעה: "מתחייב שהאדם יהא בו כוח, אשר מזמן לזמן ישתמש בו, לשבור ולהמס את העבר על-מנת שיוכל לחיות: ואת זאת הוא משיג על-ידי-כך שהוא מעמיד אותו למשפט, חוקר ודורש אותו בחומרה ולבסוף הוא מרשיעו" (שם, שם). ההיסטוריה הביקורתית לא נזקקת לזיכרון כקודמותיה כדי להפנים או לשמר דבר-מה מן העבר, אלא שהיא נזקקת לו בכדי לדחות ולסלק את העניין ההיסטורי הנזכר (ראה גם דיונו של גולומב, 55-54). ניטשה קובע כי השיכחה והזיכרון כמבטאים מאבקי יצרים ומתבטאים בפעילות חיצונית ללא קשר לצדקתם, נכונים לא רק ביחס לפרט אלא אף לגבי ההיסטוריה כולה: "מאז ומתמיד שלטו בהם ('בעניינים האנושיים' - הערה שלי, חב"א) האלימות האנושית והחולשה האנושית ולא מידת הצדק היא היושבת בזה לכס המשפט" ('כיצד מועילה', 36). משמע, לא ההיגיון והצדק שולטים באירועי ההיסטוריה וחקרה, אלא הכוח והאלימות שמעלים מפעם לפעם יצר כזה או אחר לשלטון. או בלשונו של ניטשה: "החיים... גזר דינם הוא תמיד ללא חסד ובלתי צודק כי מעולם לא נבע ממקורה הטהור של ההכרה" (שם, שם). התודעה הביקורתית מהווה למעשה אנטיתזה לתודעה האנטיקווארית השמרנית, באשר עיקר עניינה בשחיטת פרות קדושות: "...או אז בוחנים את עברו בעין ביקורתית, או אז קרבים עם סכין ביד עד לשורשיו, או אז פוסעים באכזר ועוברים על ראשי כל הדברים המקודשים" (שם, 37). אולם יש לזכור כי ניטשה מתנגד אף לניסיון זה של הסתייגות קיצונית והינתקות מוחלטת מן המסורת ורואה בכך סכנה גדולה לחיים, שכן כך יאבד הבסיס לעצמיות וזהות הן של היחיד, הן של העם. הוא קובע כי אנו תוצאותיהם של דורות קדומים על כל מכלול חייהם (תעיות, תשוקות, שגיאות, פשעים וכולי) ואין לנו אפשרות להשתחרר מכך לחלוטין. מי שחושב כי על-ידי הפניית גב למסורתו שלו, הצליח גם להתנתק ממנה, חי באשליות: "אם אנו מרשיעים היתעויות אלה ומדמים עצמנו כמשוחררים מהם, עדיין בזאת לא הוסרה העובדה שמוצאנו מהם" (שם, שם). בכן, ניטשה דוחה בהחלט כל ניסיון להינתקות גמורה ומיידית מן העבר, מה שיכול להוביל אדם או עם לריקנות ולאיבוד כל יכולת לעצמיות וזהות. לעומת זאת, ניטשה דוגל באפשרות של טרנספורמציה איטית הנעשית על-ידי חינוך מבוקר, פיתוחם, קנייתם וסיגולם של הרגלים חדשים ועיצובו של 'טבע שני'. אולם הוא מודה כי 'הטבעים השניים' תמיד חלושים יותר מן הראשונים וכלל לא מובטח כאן פתרון, אלא שצד זה של התודעה הביקורתית יכול לתרום לשינוי איטי ומבוקר שיביא עמו צמיחה, עניין שהוא מן הנמנע בהתייחס לתודעה האנטיקווארית ולזה הצד האחר של התודעה הביקורתית, המבקש לשנות סדרי עולם מהיום למחר. קיצורו של דבר, האדם והעם נזקקים לשלוש התודעות ההיסטוריות למען המטרה האחת: שירות החיים. השימוש באחת מהן נעשה תמיד לפי מצבו המסוים של האדם או העם. כאשר אדם או עם חשים עצמם חזקים וגדולים ורוצים לעצמם יתר גדולה ועוצמה, יש להניח כי תשגשג בהם התודעה המונומנטאלית. לעומת זאת, חולשה וניוון יעלו עמם לשלטון את התודעה האנטיקווארית אשר תבקש לשמר את העבר תוך העלאתו על פני ההווה והעתיד. ואילו הסבל מגביר את יצר השחרור והישועה ולפיכך מעלה את התודעה הביקורתית בתקווה לדחות ולסלק את העבר, להינתק ולהשתחרר ממנו. אלא שאין ישועה זו כי-אם אשליה בלבד: ההינתקות המוחלטת מן המסורת, כמוה כאקספרס לאבדון.