אם יש תוכנית שמנגנת אצל דיין על מיתר מאוד אישי ועמוק, זו תוכנית מיוחדת שעשתה לפני 14 שנים על חטיפת ילדי תימן. "לא היינו הראשונים לחשוף את זה", היא מודה, "אבל בפלטפורמות האפקטיביות של התקשורת הישראלית מעולם לא נתנו לאנשים האלה קול, והרגשתי שאנחנו נתנו קול לאותה אמא שחטפו לה את הילד במעברה בעין שמר, נתנו לה מגאפון ופתאום שמעו אותה".
ההתרגשות של דיין ממשיכה ועולה דווקא כשהיא נזכרת בהמשך השתלשלות הסיפור, הפעם מהצד האישי שלה: "לפני שנתיים הייתי באירוע בקיסריה וכשירדתי מהבמה ניגשה אליי אישה בת גילי ואמרה לי שהגיעה במיוחד. היא הייתה הנכדה של אותה אישה מעין שמר, והיא סיפרה שאימא שלה אמרה כל החיים שהכתבה הזו עשתה לה מה ששנים עם פסיכולוגים לא עשו, ושהיא פשוט פרקה את הכל בכתבה. כאילו בשביל לסגור מעגל, השבוע הייתי בצילומים באנדרטת חללי הצנחנים בתל נוף וניגש אליי רס"ר, שלף את הטלפון הנייד שלו והראה לי תמונה של נערה בת 16. הוא סיפר לי שאת אותה נערה הוא אימץ לפני 11 שנה בעקבות כתבה שעשינו על ילדים בני חמש ושבע שלא רוצים לאמץ אותם כי אנשים רוצים לאמץ רק תינוקות. הוא סיפר שבכל פעם שהוא רואה אותי בטלוויזיה הוא אומר לה: 'את רואה? בזכותה אימצנו אותך'".
יש גם חרטות?
"אני מניחה שיש, אבל מהסוג הבנאלי, מהסוג של תחקיר שפספסנו או דברים בסגנון. לפעמים אנשים חושבים על עיתונאים שהיד שלנו קלה על ההדק. הם לא רואים את חיבוטי הנפש שאנחנו עוברים לפני כל מילה שנכנסת לכתבה וסביב כל טענה שנכנסת, כמה דיונים אנחנו עושים לפעמים על משפט קריינות אחד ועל השאלה האם אנחנו יכולים באמת לעמוד מאחורי כל דבר בכתב האישום העיתונאי שאנחנו מגישים. אי-אפשר להגיד שאנחנו לא טועים, אבל אין כאן חרטות כי כשעושים כל כך הרבה בדיקה עצמית, אנחנו מנסים להיות שלמים עם עצמנו ועם מה שאנחנו מפרסמים".
אם עיתונאי חוקר מתחיל יבקש ממך טיפ קטן על המקצוע. מה הוא צריך לקחת בחשבון?
"שהתפקיד שלנו לא השתנה מאז שמישהו, לא יודעת מי, נתן לו את ההגדרה הכי בסיסית והכי רומנטית לפיה אנחנו צריכים לספר לאנשים סיפורים שחשוב להם לשמוע. דבר שני - אין תחליף לסקרנות ולרעב ודבר שלישי", היא צוחקת, "תסתכל על השעון. אם אני מגיעה הביתה לפני חצות זה יהיה טוב. גם את זה צריך להביא בחשבון".