אנחנו חברה מציצנית. אך בכך אין אנו שונים מבני אדם בעולם הגדול. המציצנות תמיד הייתה תכונה אנושית, אך העולם הנוצרי, ובעקבותיו הדתות היהודית והמוסלמית, אילצו אותה להסתיר זאת מתחת לתחתוניות כפולות ומכופלות, חגורות צניעות, פאות נוכריות, שמלות עד לקרסוליים, או בורקה. מאז זאת פרצה, וכמו במקרים אחרים, היא פרצה גם גבולות. במקרה שלנו היא פרצה גם את גבול התבונה.
סקס, כזה או אחר, הוא מטבע הבריאה והבריות. הוא חלק בלתי נפרד מן הפרייה ורבייה של העולם והטבע שמנהל אותו. הוא מודגש ומובלט גם במקורות השונים, בתנ"ך, בקאמה סוטרה, בפלייבוי, שהוא כבר קלאסיקה, ובכל האתרים המקוונים והמכוונים לעורר את הגבר להזדווג עם האישה. הפיתוי, כנראה ככה רצה הטבע, הוא הפונקציה של האישה. היא המפתה, היא המייפה את עצמה למשוך את הגבר, היא המדליקה והיא המגרה. הוא המחזר, המאהב, הנענה לאתגר. אלא שאצלנו המציצנות, כמו כל "גילוי" אחר, לובשת צורה היסטרית בסיוע פעיל של התקשורת. ואז מתעלמים לחלוטין מן הפן האחר של הגילוי - התבונה.
בשעתו הקדשתי פוסט לנשא הארוטיקה, שהיא עתיקת-יומין ויש בה יופי אם היא לא חוצה את גבול הוולגריות, וכתבתי כי אצלנו הורגים את הארוטיקה ועוד מעט אם גבר יקרוץ בעינו לאישה, היא עלולה לתבוע אותו למשפט על-פי חוק. לי אין כל היסוס לומר לאישה שהיא יפה, או שיש לה עיניים יפות, שפתיים יפות. היא לרגע עשויה לפעור עיניים, אך כאשר תיווכח שמאחורי מחמאה זאת אני לא נע אלא נח, היא תחייך ותקבל זאת כמחמאה, ואף בתודה. ואם לחי תגיש - אדביק נשיקה, אם שפתיים - שפתיים יישק. כל היתר כתוב ב"שיר השירים" וב"קהלת".
אני רוצה להוסיף היבט נוסף לארוטיקה. היא הסוד והקסם בתהליך הקשר הפיסי בין גבר לאישה. סקס אינסטנט הוא סקס אצל חיות ובהמות, ולצערנו גם אצל אחרים בימינו. החיזור, אם הוא קיים, הוא מהיר מאוד. כמו מקלדת של מחשב, דופק מספרים. זה סקס אבל הוא חסר המשחק, ה-drive, התשוקה, שהם התבלין והטעם הנכון שלו. זאת עושה הארוטיקה.
בתי הצעירה, שהיא פסיכולוגית משפחתית, אף ראתה לנכון להעיר לי אישית על הפוסט, בשעתו, וגם להגיב על כך בשולי המאמר. דעתה לא הייתה נוחה. אבל לזמן יש נתיבים משלו בעשיית "צדק פואטי". לפני כמה ימים הופיע פוסט של בתי הבכורה באתר שלה תחת הכותרת
"מציצנות וגבולות - או מה זה מתכת בפנג שוואי". ואני מביא רק את קיצורו של הסיפור ומפנה את הקוראים, בסופו, לאתר שממנו הועתק:
עברנו לפני שנתיים וחצי לגור בעיר התפוז (זאת תל אביב שלי, המקבילה הרוחנית לניו-יורק התפוחית). בירושלים גרנו בשכונת בקעה, שהיא אכן בִּקעה, נמוכה יחסית מבחינה טופוגרפית. גרנו בבית בן קומה אחת על הקרקע ומסביבנו גינתנו ותו לא. כאן בחרנו לשנות באופן קיצוני את סגנון החיים שלנו. שכרנו דירה בלב הצפוף של העיר בקומה חמישית ומשלושת הצדדים של הבניין, כרגיל ברוב העיר, יש שלושה בניינים, כרגיל גם די קרובים.
רוב הבתים בתל אביב לבנים. או נאמר די לבנים, כי הלכלוך הופכם לאפורים. לבן (וגם אפור) בפנג שוואי הוא צבע שמשויך לאנרגיה של מתכת. המתכת מסמלת גבולות וכן הגנה. חוקים סייגים וגדרות הם חלק מאנרגיית המתכת. בייעוץ פנג שוואי אני שמה לב אלו צבעים שולטים בעיצוב הבית וכשאני רואה הרבה לבן אפור או צבעי מתכת, אני מזהה את האנרגיה הזו המתכנסת, קצת מנוכרת, קצת אנונימית. האווירה לעיתים קשוחה של אנשים שדורשים מעצמם להיות מושלמים...
הצד האחורי של הבניין שלנו פונה לצידו האחורי של בניין בצבע בז’ מהרחוב המקביל. מפלס דירות הבניין נמוך משלנו בחצי קומה. כך נוצר מצב שבו אנו משקיפים בנוחיות מעוררת אי-נוחות לתוך הדירה הנגדית מחלון המטבח שלנו. בדירה זו גרה בחורה יפהפייה וחתיכה. פעם היינו אומרים "פצצה", היום אומרים "כוסית". והאמת, שניהם נכונים לגבי "דפנה". דפנה זה שם בדוי. לא משום שאנו לא רוצים שתדעו על מי מדובר, אלא משום שבאמת אין לנו מושג מה שמה ומתישהו המצאנו לה את השם.
לדירה שבה היא גרה יש שני חלקים. חלק אחד גלוי לחלוטין - כל הקיר שלו חלון זכוכית ענק. החלק השני היה מוגף בתריסים אפורים מהסוג המצוי שמעולם לא נפתחו. דפנה אהבה מאוד בגדים. ראינו אותה בתצוגות אופנה שנמשכו כשעה כל אחת. חצאיות מיני, גרביונים סקסיים, נעלי עקב, מכנסונים, גופיות, שמלות, תיקים, צעיפים. כל אלה באו והלכו מתוך החדר הנסתר לחדר המגורים שם ניצבה המראה...
דפנה נראתה במלוא הדרה ללא בגד אחד לגופה למעט מגבת כרוכה על שערה כשגם היא משתתפת בחינגת ההערצה לגופה היפה, מסתובבת סביב עצמה מול המראה. יכולתי, כמו תום סוייר, למכור כרטיסים לשטיפת כלים או למשימות בישול לו רציתי...
לאחר שנה וחצי של חגיגות... זוג עגלגל נכנס לגור בדירה. החלון נפתח ותוך כמה שעות הרימה הבחורה את עיניה ופגשה את עיניי. חייכנו בביישנות זו לזו. למחרת הגיעה אנרגיית המתכת, ההפרדה וההסתגרות - סדין עם פינות גומי לבן וגדול נתלה ברשלנות בין קצוות החלון השקוף. התריסים בחלק השני נסגרו במהודק. לאחר כמה חודשים הסדין הוחלף בווילון כבד אדום. הוא מוסט יום-יום למספר רגעים כאשר הכביסה, הממוינת בקפידה לפי צבעים, נתלית ומוגף מיד בחזרה. משום כך אני יודעת מה לובשת הדיירת החדשה.
הסיפור במלואו.