כשעלה לכיתה ד' אמר נעם (שם בדוי) להוריו: "בית ספר זה לא בשבילי. חלמתי שהלכתי למגדת עתידות והיא אמרה שאהיה שף. אני רוצה ללמוד לבשל, ולפתוח רשת של מסעדות. ואני מחפש משקיע. אתם מוכנים להשקיע בי?". הילד סירב ללכת לבית הספר. ההורים הסבירו, הפצירו - ללא הועיל. באבחון שנעשה לו התברר שהוא לקוי למידה. "הוא יהיה non reader & non writer", קבעה המאבחנת. הבשורה נחתה על הוריו כרעם. עד אז לא הבחינו בשום בעיה. נעם - שהיה נבון, רהוט, חברותי ויצירתי, עקף את הקשיים עד שלא יכול עוד. הוסיפו לזה מורה שקראה לו "מפגר", ילדים שלעגו לו, ומנהלת שהתעקשה על כיתת חינוך מיוחד, ותבינו את תחושת העלבון של הילד שחיפש ומצא פתרון - להיות יזם. אחרי שתכנן את שתי המסעדות הראשונות שיפתח, נרשם נעם לקורס בישול, והמציא רוטב פסטה שנמכר יפה ביריד אוכל. משרד החינוך לא הציע שום פתרון. בלית ברירה שכרו הוריו מורים פרטיים שלימדו אותו לכתוב ולקרוא בעברית ובאנגלית, וחשבון. אבל הוא היה בודד. ועצוב.
כך עברו שלוש שנים. הנער - כבר לא ילד - הודיע שהוא רוצה לפגוש את חברי המאפיה הסיציליאנית ולהתעשר בגדול. מחקרים מעידים כי 40% מהאסירים היו ילדים לקויי למידה שנפלטו מבתי הספר והידרדרו לפשע. מי יערוב להם, דאגו הוריו, כי גם בנם לא יתעל את תסכוליו לכיוון קרימינאלי? שוב חיפשו עבורו בית ספר. מספר התלמידים בכיתה בחטיבת הביניים הוא 40. והדרישות. והלחץ. "הבן שלכם", אמרו להם היועצות בשבעה בתי ספר, "לא ישרוד כאן יותר מחודש". נעם התחיל ללמוד אנגלית אצל מורה שלימדה בבית-ספר פתוח דמוקרטי. היא הפיגה את פחדיו מבית-הספר, ובנתה איתו מערכת עם דגש ויזואלי: צילום, גרפיקה, לימודי מחשב ומוסיקה שאהב. נעם חזר למערכת החינוך, לבית-הספר הפתוח. כמחצית מהתלמידים בתיכון היו לקויי למידה. חלקם למדו שם מכיתה א', וחלקם - אחרי שנשרו מבתי ספר אחרים. כך הפכו רבים מבתי הספר הפתוחים לערי מקלט לילדים שאינם ב"שטנץ" המקובל במערכת החינוך. בכל כיתה למדו 24 תלמידים, בקבוצות קטנות - מה שאיפשר למורים להעניק להם יחס אישי. לכל תלמיד היה מורה-חונך שעזר להתמודד עם בעיות לימודיות וחברתיות. כל תלמיד החליט אם ברצונו לגשת לכל בחינות הבגרות, לחלקן, או בכלל לא. הרוב ניגשו לבחינות הבגרות והגיעו להישגים נאים. כולם היו חברים שווים בקהילה אינטימית, שלא שפטה אותם רק לפי הישגיהם הלימודיים. חברותיות, יצירתיות והומור נחשבו לא פחות. בכיתה י"א קרא נעם, ונהנה מהספר הראשון שלו. בי"ב צילם סרט גמר, שהפך להיט בפסטיבלים של סרטי תלמידים. למנגל שעשה על גג ביתו הזמין את המורה לאנגלית והמורה החונך. לחבר מתיכון אחר ששאל: "מה פתאום הזמנת אותם?", אמר: "אצלנו זה לא כמו אצלכם. אצלנו אוהבים את המורים".
בתחילת כל שנת לימודים מתרוצצים אלפי הורים נואשים ומחפשים בית ספר מתאים לילדיהם שלא השתלבו במערכת החינוך. משרד החינוך מציע מעט מאוד פתרונות. מסגרות תומכות עם כיתות קטנות כמו מב"ר והיל"ה, מועדות לקיצוצים חוזרים, עד שהן מתקשות לענות על צרכי הלומדים. התלמידים מחויבים גם לנורמות המקובלות במערכת הציבורית, מה שלא מתאים לזקוקים למסגרת פתוחה. מה היו הילדים עושים ללא בתי-הספר הפתוחים? מוותרים על מימוש הפוטנציאל? במקום ה"עליהוּם" על בתי-הספר הפרטיים, ראוי שמשרד החינוך יסבסד את הילדים שלא ישרדו בבתי-הספר הציבוריים, ולא יטיל את מימון האבחונים ושכר הלימוד על ההורים. לו הייתה מערכת החינוך נותנת לילדים אלה מענה הולם, לא היו מוקמים כל-כך הרבה בתי-ספר פרטיים.
