בטקסס - כמו במקומות רבים בארצות-הברית - גרים בבתי-עץ. כשנכנסתי בראשונה לביתי בטקסס, קראתי לו ה"צריף" - כינוי גנאי, מורשת לימי המעברות בשנת החמישים. תוך זמן קצר הפכתי לחסיד של הבנייה בעץ. היא נעימה יותר למגורים, זולה יותר והקמתה מהירה בהרבה. החיים בבתי-עץ מחייבים מודעות גדולה לבטיחות אש (לא רק במסגרת "הגנה סבילה" - הג"ס - שלימדונו בצבא), אלא גם הקפדה יתרה על סביבת הבית - גם אם הבית נטוע בלב חורש. ואזכיר, שכבר כמדריך בצופים, הקפדתי מאוד על בטיחות-אש כשהדרכתי הקמת מדורות, וניסיתי להנחיל זאת לחניכיי. שהרי ידוע, כי מעץ אחד אפשר לייצר מיליון גפרורים, וגפרור אחד יכול לשרוף מיליון עצים. כחמישים אלף דונם עצים נשרפו בשריפה הגדולה בכרמל. איני מוציא מכלל אפשרות, שמרבית השריפות בארץ הן הצתות - ומרביתן על-רקע לאומני. אמרו לי, שכתב באחד מערוצי הטלוויזיה דיווח, כי שישים אחוזים מהשריפות אשתקד היו הצתות. ומה השאר? השריפה בגולן, שכילתה כמעט את כל שמורת גמלא לפני כחצי שנה, הייתה מעשה רשלנות פרוע. שריפות אחרות בגולן פרצו, לדברי תושביו, עקב רשלנות חיילים, שהתאמנו במטווחי הגולן. "השמורה [המסרק בהרי ירושלים] אומנם לא נפגעה בשריפה הגדולה של קיץ 1995, שכילתה את יערות שער-הגיא ואף פגעה בחלק מבתי מושב שורש הסמוך, אולם בשריפה נוספת שפרצה עקב רשלנות מטיילים בקיץ 2001, לא שיחק לה המזל - וחלק ניכר מהאורנים העתיקים שבשמורה היו למאכולת אש. עצים אלו היו בני 160-140 שנה ויצרו את 'המסרק' המפורסם" - מדווח אתר רשות הטבע והגנים. כלומר, במסגרת ההיערכות לחיים בתוך החורש הנפלא של ההר הירוק תמיד, צריכים היו להפריד בין היישובים לבין החורש - בעיקר, כיוון שרבים בו האורנים (שחלקם צמחו בכרמל טבעית). אורנים צוברים עליהם המון ענפים יבשים ואצטרובלים. לכן, הגזע ספוג השרף והקרקע, העשירה במחטים יבשות, הם כר נהדר להתפרצות שריפות. ד"ר לאה ויטנברג מהחוג לגיאוגרפיה וללימודי הסביבה באוניברסיטת חיפה, סיפרה בראיון ברשת ב' של קול ישראל, כי האצטרובלים הבוערים ניתזים למרחקים, ומפיצים את האש. זה אינו חידוש, שהתגלה רק בשריפה הנוראה בכרמל, אלא מוכר לכל מי שהשליך אצטרובלים למדורה. בראיון בטלוויזיה אמרו הרב של ניר-עציון ואחד ממנהיגי היישוב, כי הם מתורגלים היטב בשריפות. כל הכבוד, אך מדוע במסגרת התרגול לא ביראו פסי אש סביב יישובם, כדי שהאש לא תכה בו?! סלמן אבו רוקון, איש רשות הטבע והגנים, סיפר בקול ישראל, כי מתחילת השריפה, עמל עם אנשי שמורת חי-בר למנוע את התקרבות האש לשמורה הנפלאה, שעושה מפעל חשוב ביותר לשמירת הטבע - פרט להיותה אטרקציה תיירותית. בעבודה נכונה וקשה, הם מנעו את התפשטות האש לשמורה, אחרי ששחררו כל בעל-חיים אפשרי מכלוביו. אין ספק, החי והצומח בכרמל נפגעו פגיעה אנושה. השריפה פרצה בסוף עונת הזיווג של הנשרים, שברחו אל עבר הים. עם כיבוי האש, הם שבו. האם יוכלו להטיל כרגיל, כדי לדאוג לדור נוסף של נשרים, או שישלמו את מחיר ההפקרות?

וכמובן, המוני הקיביצערס, שבאו לראות, לצלם ולהתרשם מההצגה הטובה ביותר בעיר - לפעמים על נשיהם ועל טפיהם, כדי לחנכם להיות ישראלים טובים, שששים אלי-אסון. לחם ושעשועים, ולעזאזל תחינות כוחות ההצלה לא להתקרב לאזור בגלל הסכנה ולא לחסום את דרכיו, כדי לאפשר תנועה חופשית של רכב הצלה. לפי הדיווח ברדיו, זה בדיוק מה שקרה גם במוצב הפיקוד, שנגדש, כרגיל, באח"מים, שלא היה להם מקום אחר לבלות בעניין רב את שבת חנוכה, ונודע להם שיש שם הצטברות גדולה של מצלמות ושל מיקרופונים. כאמור, אם בארזים נפלה השלהבת... או, בהגדרה אחרת: הלימה מדהימה בין ההמון לבין נבחריו. אין ימים טובים לכתבים ולפוליטיקאים מאשר ימי אסון לאומי. המיקרופון פתוח בריש גלי, והם יכולים להשתלח בלי הגבלה. כמו יתושים אל נבלה, עטים כולם אל המיקרופונים הפתוחים ואל המצלמות המצקצקות, ומדברים בלי הפסקה. ממה ששמעתי - ואודה על האמת, לא הייתי מרותק לדיווחים - עבדו כמה מהעיתונאים היטב, ואפילו נהניתי ממה ששמעתי - בעיקר, בגל הפתוח של קול ישראל. יחד עם זאת, חשוב להזכיר שני מעשי נבלה, שהם בעצם רעה חולה של התקשורת הישראלית. עיתונאים, שהורשו להיכנס לשטח במהלך תפקידם, הפיצו תמונות של צוערי שירות בתי-הסוהר הנשרפים באוטובוס ושל מפקדת משטרת חיפה הנשרפת. אין עניין ציבורי בתמונות הללו. כל רשתות הטלוויזיה האמריקניות החליטו ביוזמתן לא להציג תמונות של הנופלים ממגדלי התאומים בפיגוע באחד-עשר בספטמבר. אין בתמונות הללו אלא פגיעה חמורה בפרטיותם של הקרבנות, פגיעה במשפחותיהם ופורנוגרפיה מזעזעת. זה נעשה, כמובן, ברשתות החברתיות - אך למשטרה ברור לחלוטין מי הפיצו את התמונות הללו, והיא הבטיחה לבוא עימם חשבון. לו יהי. ראוי לציין, כי אין זו הפעם הראשונה, שתמונות כאלו, שאין להן כל ערך עיתונאי, מופיעות בתקשורת הישראלית. כך היה בפיגוע בקו 5; כך היה בפיגוע בשכונת נווה יעקב בירושלים; וכך היה בתקרית במוצב על גבול לבנון. בעקבות התקרית יזם ח"כ דאז ד"ר יובל שטייניץ הצעת חוק, שתמנע פגיעה בפרטיות של נפגעים. למיטב ידיעתי, היוזמה לא הבשילה עד תומה. אף שאיני מצדד בחקיקה נרחבת בדיני עיתונות, לפעמים היא דרושה, כדי לרסן את הסוטים, שהאתיקה העיתונאית אינה עוצרת אותם.

והדבר האחרון, שיש לשאול עליו - למרות שאצלנו היה הראשון - איפה מכבי-האש? כולם יודעים, ששריפה היא עניין חמור, אך הכוח המקצועי הראשון במעלה, שנלחם בה - מעבר להתגוננות האזרחים - הוא הכבאים. כיוון שלא נפגעו בשריפות הרבה אנשים, ממשיכים להתייחס לכבאים כאל סרח-עודף. עדיין זוכר את התיאורים המדהימים של השריפה בבניין צים במרכז תל אביב בתחילת שנת 1966, שבה לוחם בחופשה מסיירת מטכ"ל, פרץ בגבורה אל תוך האש, כדי להציל לכודים. אחריה הוחלט, שיש להתקין טלפון בביתו של מפקד שירותי הכיבוי בתל אביב. מספרים, שלאורך הכביש הנורא, המטפס מהכביש הישן לחיפה (כביש 4) אל קיבוץ בית-אורן נותרו כבאיות רבות, שמנועיהן לא עמדו במשימת הטיפוס בכביש התלול והמפותל. אם אין הרוגים, לא ישקיעו כסף בתיקון עיוותים אצלנו. כך זה בכבישים (ראו את כביש 553, ששופץ רק אחרי אסון הרכבת בבית-יהושע, והמשכו - מצומת דרור מזרחה - נותר מסוכן וקטלני, כיוון שלא נהרגו בו מספיק). קוראים לזה בלעג מר, "מדיניות של כיבוי שריפות", והיא אינה מיטיבה עם שירותי הכיבוי שלנו. כדאי להמתין לדוח, שהבטיח מבקר המדינה להנפיק על המערך לכיבוי אש, אך העובדות ידועות, פחות או יותר, לכל. השירות נמצא תחת משרד הפנים - היכן שהיה תמיד, ואינו מקומו הראוי, ומפוצל בין הרשויות המקומיות באמצעות איגודי ערים. כך, למרות קיומה של נציבות ארצית לכיבוי אש, אין אפילו מנגנון לאומי, היכול להזעיק את כל הכבאים במדינה לטפל בשריפת ענק; והכל נעשה בטלפון. ושערו מה היה קורה, לו התקלה הגדולה בסלולרי הייתה באותו היום... ודרך אגב, באותה ההזדמנות אתמהה: למה כבאי, שנפל במהלך תפקידו, אינו חלל מערכות ישראל - כמו כל לבלר בצבא הקבע?! הבעיה הגדולה של השריפה הגדולה בכרמל - כמו השריפה בגולן - הייתה שלא טופלה בעוצמה בראשיתה. ככל שהשריפה מתפשטת, קשה יותר להתמודד איתה. לו היה הכרמל מרושת בתצפיות אש, היה ניתן להתריע על כל מעשה חשוד ועל כל ניסיון הצתה, ולטפל בהם משטרתית וכיבויית מיד. כיוון שהטיפול התאחר, לבסוף היו צריכים להזעיק את המטוסים הכבדים לכיבוי אש מרוסיה, מצרפת ומארצות-הברית. טייסת בינלאומית של כשלושים כלי-טיס מטורקיה, מקפריסין, מיוון, מבולגריה ומעוד מדינות - כולל מטוסי ריסוס ישראלים, הכריעה את השריפה. זה חיזיון נפרץ באסונות לאומיים כאלה - כיוון שעלות הציוד וכמותו אדירות. לכן, הדיון על ביטול משימת כיבוי האש של היסעורים נשמע לא-רלוונטי. הוא נועד, כהרגלנו, לניגוח פוליטי ותו לא. הרעיון להקים טייסת לכיבוי אש נראה חיובי - בעיקר, שיוכל לנצל את הרצון הטוב ואת יתרות סיוע החוץ הביטחוני, שמעניקה לנו ארצות-הברית מאז שנות השבעים, ונועדו לרכש בארצות-הברית. מקווה, שיהיו בטייסת זו גם מזל"טים, שירחפו בשמי ארצנו, ויתריעו על סכנת אש. רק כך, לדעתי, יכולה התעשיה הישראלית להצטרף לפרויקט, ואוי לנו אם יחליטו לפתח מטוס כיבוי ישראלי, שיכול לפתור בעיות בתעשיה הביטחונית, אך לא להגן עלינו מפני אש. המערערים על דבריי מתבקשים להביט לעבר עלילות מערכות ההגנה נגד רקטות, שטרם נפרסו כלל. בנוסף, כדאי לנצל את הרצון הטוב של הקהילה האירופית - כולל רוסיה - כדי ליצור איגוד מדינות לכיבוי-אש, שיילחם במשותף בשריפות באגן הים התיכון. עוצמתן של השריפות גדולה, והלחימה בשריפת ענק היא מעבר לכוחה של מדינה אחת - כפי שראינו בשריפה בכרמל, אך גם בשריפות ענק, שאיתרעו במקומות שונים (כולל בקליפורניה).

שמעתי את השר יצחק הרצוג - כרגיל, שתקן גדול, עד שזה מגיע לתעמולת בחירות, או למיצוי כיבודים - מפליג בסיפורים על השיקום הצפוי לתושבים, שנפגעו בכרמל. כיוון שממשלתנו הוכיחה כבר את אזלת-ידה בכל אשר שלחה את ידיה לעברו (עיין בערכים: ביטחון, חינוך, רווחה, בריאות, תחבורה, חקלאות, משק המים, משק החשמל ומה לא...), אני מציע לתושבי הכרמל לדאוג לעצמם, ולא לסמוך על השפתיים המהירות של הרצוג ושל מרעיו. ראינו כיצד שיקמו, כמובטח, את מגורשי חבל קטיף - למרות ההצגה הנבזית והמתועבת של ראש הממשלה דאז, שדפק על מכסה המנוע של רכבו במופע מצולם ומבוים, שלא קידם במאומה את מצבם של האומללים, שהממשלות מאז מתעללות בהם בלי מורא ובלי משוא-פנים. תושבי הכרמל צריכים לזכור, כי עוד מעט כולם יהיו עסוקים בוועדת החקירה, ויבואו לכרמל רק לצורכי מסע הבחירות. כנאמר - אם אין אני לי מי לי. אתם תישכחו במהרה - עד השריפה הבאה, או עד לבחירות (המוקדמת מבין השתיים). שאלה אחרת היא מדוע מדינת ישראל, שיש לה תעשיה כימית אדירה ומפעלי פוספטים גדולים - אין לה מאגר חירום של חומרים לדיכוי אש. למיטב ידיעתי, אחד המובילים בתחום הזה, כבר לפני יותר מחמישים שנה, היה פרופ' מנחם קליין, כימאי, שעמד אז בראש המכון לסיבים ולמוצרי יער במשרד המסחר והתעשיה (מנחם לוין, 2008. מגילת מנחם. תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, עמ' 342-335). למרות שהגיע כבר לגיל 93, למרות עיוורונו, ולמרות שהוא חי ופעיל בירושלים - מוכר פרופ' לוין, בעולם כולו, כמדען מוביל בתחום הזה. בפועל, לצורך הלחימה באש בכרמל, היו צריכים לייבא חומרים כאלה מצרפת, מארצות-הברית וממדינות נוספות. חלם הייתה מתגאה בהישג הזה.