הבוקר קמתי מציוץ הציפורים. שלוש דקות בדיוק לפני שהשעון המעורר בפלאפון שלי אמור היה לצלצל. הלכתי למטבח להכין לי את כוס הנס הטקסית לציון התחלה של עוד בוקר וגיליתי שנגמר החלב.
בלית ברירה, התלבשתי במהרה בבגדים שהיו הכי נגישים בארון הבגדים שלי והתכוננתי ליציאה למכולת השכונתית. להפתעתי, איך שבאתי לצאת חיכתה לי במפתן הדלת, מירב, ידידתי משכבר הימים, עם שתי כוסות קפה מהסניף השכונתי ובנוסף בתור בונוס היא החזיקה גם שקית מלאה במאפים טריים שריחם העיר בם רגע את כל חושי.
לאחר שסיימתי להנות ולהתארגן, מירב הציעה לי טרמפ לעבודה כי היו לה סידורים בקרבת מקום. איכשהו הצלחנו לחמוק מפקקי הבוקר והגעתי לעבודה כמעט שעה לפני הזמן.
ישבתי במשרד לבדי התעסקתי בעיניניי השוטפים, אף אחד מחבריי לעבודה עדיין לא הגיע בעת ששמעתי אנשים במסדרון. זה היה בעל השליטה בחברה, אלון רודמן ואיתו קבוצת משקיעים - הוא קבע סיור להיום עם הבוס שלי אך הבוס היה תקוע בדיוק באותו הזמן באותו הפקק שאני הצלחתי לחמוק ממנו. ניגשתי לקבל אותם לשלום. מסתבר שבכיר המשקיעים ואני נולדנו באותו הכפר. לפני שהבנתי מה קורה, בעל החברה ביקש ממני לעשות להם את הסיור המדובר ולהראות להם את הסביבה.
כך למעשה קניתי את חיבתם. הכל היה פשוט מושלם ובעל החברה ביקש ממני להפגש עימו למחרת על-מנת לדבר על עתידי בחברה. לא האמנתי למזלי הטוב. כשסיימתי עם הסיור כבר הייתה שעת צהריים וחזרתי למשרדי להפגש עם יואב. הוא ואני אוכלים יחדיו כל צהריים בסושייה הקרובה למשרדי החברה. שיתפתי אותו ברצף האירועים הטוב שלי ואז הוא סיפר לי שהיה לו פעם חבר שפתאום חייו התחילו לעלות על גל המזל ולכל מקום אשר פנה התחילו דברים טובים לקרות לו. באותה נשימה הוא לא שכח לציין שאותו חבר מצא את מותו זמן קצר אחרי שקפץ בשמחה בעודו מגלה כי זכה בפיס. לרוע מזלו, בזמן קפיצתו נפער בולען באדמה ופשוט בלע אותו ואת הכרטיס הזוכה. "בולען? נשמע לי קלוש", אמרתי חזרה ליואב ובכלל, חשבתי לעצמי, אני לא עליתי על שום גל של מזל טוב. "בסך-הכל קראוסון ופגישת ליקוק עם המשקיעים בחברה...", ציינתי.
יואב הסתכל עליי בעודו קם לשירותים וכל שאמר בחיוך ממזרי שאפיין לעיתים קרובות את פרצופו, היה "רק תפקח עיניים, תיזהר שלא יקרו לך עוד דברים טובים". כשחזר, שילמנו את החשבון וחזרנו לסיים עוד יום עבודה.
דבריו של יואב לא יצאו לי מהראש. בדרך הביתה מהעבודה עצרתי בסופר הקרוב כדי לקנות חלב ושארית ירקות. בעוד שמגיע תורי בקופה, בלונים נפלו מהתקרה מנורות הבהבו לכל עבר וקונפטי צבעוני מילא את האוויר. "אתה הקונה המאה אלף של החנות ולכן אתה זוכה בסל קניות חינם למשך עשרים שנה!", הודיעה לי הקופאית.
בזמן שכולם מוחאים כפיים ופלאש מצלמה מסנוור את עיניי - נכנסו לסופר רעולי פנים עם אקדחים בידם. אחרי ירייה באוויר על-מנת לקבל את תשומת הלב הראויה הם צעקו שכולם ישכבו על הרצפה ושאף אחד לא יעיז להרים את ראשו. "בלי גיבורים שמעתם?!, מי שינסה להתחכם יחטוף כדור בראש!" צעק אחד מהם.
הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שאני מת לספר ליואב שהייתי בשוד מזויין ושלא עליתי על שום גל של מזל טוב, למרות שחשבתי להשמיט את כל העניין כשהודיעו לי על הזכיה בקופה. לפתע, ניגש אליי אחד השודדים והורה לי לקום. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני אבל בכל מקרה לא הייתי בעמדה של להתווכח עימו. הוא דחף אותי ואמר לי ללכת אחריו לחדר הכספות - "תפתח מיד את הכספת!" הוא הורה לי בעצבים. אמרתי לו שאין לי מושג מה הקוד וכי אני לא עובד פה אבל אז הוא שאל לשמי. השבתי ששמי הוא רונן גולדמן.
הוא לקח את ארנקי והסתכל ברישיון הנהיגה. "מה אתה חושב אותנו למפגרים?!" שאל במבטא כבד שלא הצלחתי בדיוק לשייך לעדה כלשהי. "עשינו את הבדיקה שלנו. אנחנו לא פראיירים. אנחנו יודעים טוב מאוד שלמנהל של הסניף קוראים רונן ברגמן!". האמת היא שדי התפלאתי. כמה שניסיתי לא הצלחתי להוריד את החיוך מפניי, חשבתי שדברים כאלה קוראים רק בסרטים סוג ז'. "נפלה פה טעות, כנראה שיש לנו את אותו השם. אני בכלל רואה חשבון" אמרתי. "אתה צוחק על אחיך?!" כעס השודד והביא לי מכה חזקה בפרצוץ עם כת האקדח שבידו. בעוד אפי מדמם הוא המשיך, "אם אתה רוצה לחיות אתה תפתח את הדלת של הכספת אתה שומע?!". באותו הרגע כבר ממש פחדתי. החיוך ירד וכל ניסיונותי להסביר לבחור שאני לא המנהל כשלו. האמת, שגם אני לא הייתי מאמין לעצמי אם הייתי במקומו. רק חכו שיואב ישמע על זה! החלטתי שאני חייב לצאת מזה איכשהו. אמרתי לו שאני משנה את הקוד כל יום ושהפנקס שבו אני רושם את הקוד החדש נמצא ברכב שלי בחנייה. רציתי רק להרוויח זמן. לקח לו זמן אבל לבסוף הוא השתכנע והחליט שהוא ואני נצא יחד לחניה ואם אני רק אנסה משהו הוא להגדרתו, יפתח לי חור חדש.
התחלנו לצאת לחניה בעוד ששאר רעולי הפנים ממתינים בנקודות מפתח ברחבי הסופר ושומרים שאף אחד לא יזוז ממקומו. בעודנו מתקדמים לרכבי, אני מנסה לחשוב איך לעזאזל אני מוריד אותו מהגב שלי. היי אין שום פנקס ברכב ואין לי שום דרך לדעת מה הקוד של הכספת. פתחתי את דלת המכונית ועוד לפני שהספקתי להתיישב במושב המכונית הוא לקח ממני את המפתחות. התחלתי לחפש בכאילו בתא הכפפות עבור פנקס שלא קיים. ניסיתי להרוויח זמן ולחשוב על דרך לצאת מזה, אבל שום דבר לא עלה לי בראש מלבד שאני חייב לספר ליואב שהוא לא יודע על מה הוא מדבר ושלא עליתי על שום גל של מזל. רעול הפנים התחיל להתעצבן על כך שאני מתמהמה. "נוו?! תביא את הפנקס! אתה רוצה לשחק איתי משחקים?". הנדתי את ראשי בשלילה והמשכתי לחפש בכאילו אחר הפנקס ואחר תוכנית כלשהי. יכולתי לראות את סבלנותו כפתיל בוער בדרך לערימה של חבית מלאה באבקת שריפה. הפתיל התקצר עם כל רגע שעבר. לפתע, הוא משך אותי בחולצתי החוצה והצמיד את אקדחו לעיניי הימנית "אם אתה לא אומר לי איפה אפשר למצוא את הקוד, ועכשיו. אתה גמור אתה שומע?!"
באותו הרגע, איבדתי את השליטה על שלפוחית השתן שלי והתחלתי לבכות. במקביל כבר דיימנתי עד כמה שאני הולך לצחוק על יואב מחר בעבודה, אם אני רק יוצא מפה בחיים. חזרתי על דבריי שאני בכלל רואה חשבון ולא אותו רונן שהוא מנהל הסופר. אבל זה לא עזר. "אין לי זמן לשטויות שלך יא בן זונה!" צעק רעול הפנים. ואז הניף את אקדחו והביא לי מכה חזקה ברקתי השמאלית. נפלתי ארצה במהירות, כמו בול עץ גדול. ראשי פגע בחוזקה ברצפה ורגע לפני שאיבדתי את הכרתי ראיתי שטר של 200 שקל ליד גלגל מכוניתי...