בתי הדין הרבניים אינם המצאה של מדינת ישראל. היה זה המחוקק המנדטורי [ולפניו העות'מאני] שקבע כי עניני המעמד האישי יידונו בבית דין של כל עדה דתית ולבתי הדין האלו ניתנה אוטונומיה מסוימת של שיפוט על-פי הדין הדתי. על-פי סיפור ששמעתי, יום אחד העז עורך דין נמרץ פנים ופנה לבית המשפט העליון המנדטורי בארץ ישראל ודרש כי בית הדין הרבני ידון לפי הלכות "המשפט המקובל", דהיינו לפי הדין האנגלי. לא מצאתי בשום מקום, כך טען, תקדים לפיו על בתי הדין הרבניים לדון על-פי ההלכה.
לראש ההרכב, שופט אנגלי, לא הייתה סבלנות רבה מדי לטיפשים. באמת, הוא אמר לעורך הדין, אתה מצפה שהרבנים המכובדים שלמדו רק את ההלכה ידונו בסוגיות לפי המשפט המקובל מאחר שלא מצאת תקדים המאפשר להם לדון לפי ההלכה. טוב. מעכשיו יש לך תקדים! ומיד הכתיב החלטה קצרה ושנונה לפרוטוקול.
מתברר שטיפשים קיימים בכל דור ודור וכעת נמנים עליהם כל המזדעקים נגד הרבנים החתומים על המכתב לפיו על-פי ההלכה אין למכור קרקע בארץ ישראל לנוכרי. מתברר שאותם רבנים, שכל תפקידם הוא לחוות דעה על המצב לפי ההלכה, אסור להם בתכלית האיסור להודיע לצאן מרעיתם [על אחרים אין להם שום השפעה] מהי עמדת ההלכה. על-פי ארגוני זכויות האדם וכסילים אחרים יש לאסור על רבנים להודיע לציבור מהי עמדת ההלכה במקרה זה כי ההלכה, מה לעשות, אכן אוסרת על מכירת בתים וקרקעות בארץ ישראל לנכרי ולא ניכנס כאן לטעמים לכך.
ההלכה היהודית נוצרה דורות רבים לפני שרעיונות השוויון בפני החוק ואיסור ההפליה באו לעולם. בדרך כלל היא עוצבה על-רקע מציאות שגם בארץ ישראל נאבקו יהודים על עצם קיומם בה והכוונה בעיקר לתקופות השלטון ההלניסטי והרומאי בכלל ובמציאות בה כבר לא היו כמעט יהודים בארץ ישראל. מדובר בקודקס משפטי שנוצר על-רקע מציאות שונה וערכים שונים בתכלית מערכי הליברליזם המערבי במאתיים השנים האחרונות, כשם שהמשפט הדתי המוסלמי אינו משקף ערכים אלו. הניגוד בין שיח הזכויות המודרני לשיח ההלכתי ידוע ומוכר וזו הסיבה לכך שבתי המשפט בישראל אינם פוסקים על-פי ההלכה.
פסיקת הרבנים מיועדת לאותו קהל אשר עלול להתחבט אם מותר לו למכור מקרקעין ללא יהודי בארץ ישראל ומי שרוצה להדריך את התנהגותו על-פי ההלכה [והוא אינו גוף ציבורי המחויב בשוויון] רשאי לעשות זאת ומותר לרבני ישראל להביע את עמדתם על-פי ההלכה. זהו תפקידם וזו חובתם. מי שטוען שאל לרבנים להשמיע את עמדת ההלכה חוטא בעצמו בהפרת זכויות האדם והיא הזכות לחופש הדעה והביטוי.
לרבני ישראל לא ניתנה כל סמכות לעצב את החקיקה בישראל ואין לדעת התורה שלהם כל מעמד חוקי ביחס לכשרות עסקות מקרקעין. אפשר כמובן להשתיק אותם ולומר להם שכל תמיכה בעמדה הלכתית שאינה מתיישבת עם החוק אסורה עליהם בתכלית האיסור אלא שבכך נרוקן את תפקידם מתוכן ונטיל מגבלות דרקוניות על
חופש הביטוי. חלק גדול מהמשפט ההלכתי אינו תואם את ההלכה ואת הנורמות הכלליות הרווחות כיום ומעולם לא סברנו שיש להחליש ניגוד זה או להעלים אותו על-ידי סתימת פיות.
השאלה היא בעצם זו - האם מותר לבעל סמכות דתית,לא משפטית, למסור לאמינים מהי העמדה הדתית בסוגיה רגישה. האם מותר לשייך מוסלמי לומר למאמיניו כי על-פי ההלכה המוסלמית אסור להם למכור קרקע ליהודים [איני מדבר על כך שברשות מדובר באיסור חוקי כללי] ואם הוא עושה כן יש להעמידו לדין? אני מניח שבמקרה ההפוך המתואר היינו כבר שומעים מחאות נרגשות מצד כל אלו התוקפים כיום את הרבנים.
בקיצור עזבו את הרבנים לנפשם והניחו ליועץ המשפטי לממשלה לעסוק בסוגיות חשובות יותר. ראש הממשלה דחה את תוכן המכתב ודי בכך שיובהר שהחותמים משקפים את דעת ההלכה ולא את דעת המחוקק. באשר להאשמות בגזענות מותר כמובן להעלותן במסגרת חופש הביטוי המקודש אולם הניסיון לעמת מושגים פוליטיים שנוצרו ב-100 השנים האחרונות עם הלכות שגובשו לפני למעלה מ-2,000 שנים הוא באמת כל כך מטופש כך שאין טעם להגיב עליו.