הבינוניות שוכנת ומוטמעת בתוכנו מאז ומעולם! למעשה, היא ברירת המחדל הטבעית של תוכנת התבונה שמקיימת את החברה האנושית. היא נמצאת כל הזמן, בכל מקום ובכל תחום שבו אנו עוסקים. היא משגשגת מאוד בחברות ובארגונים שבעים, בהם התשוקה ליהנות מה'יש' ולשומרו מרדימה את מנגנוני האזהרה הטבעיים המאתגרים, הקיימים בכולנו ובחברה אותה אנו מקיימים.
התנ"ך, יצירת החיים המחוננת שכתבו אבותינו, מכנה את הבינוניות כדרכו באופן ציורי: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו". העולם המכונה מערבי חי לו "תחת גפנו ותאנתו" כבר שנים רבות ולכן הוא יכול היה להרשות לעצמו "להתפנק" עמוק בתוך "מצע הפוך החם" של הבינוניות. נראה שהתקופה הזאת מאיימת להסתיים, אך המערב טרם הפנים זאת.
העם היהודי החי היום בציון משתוקק עד כדי כך "לחיות תחת גפנו ותאנתו", עד שהוא מוצא עצמו מדחיק את בעיותיו הפנימיות, ומפחית מעוצמת הבעיות החיצוניות, בורח מהכרעות כמו מאש בתמורה לאשליית הצל הנעימה של "הגפן והתאנה". החברה הישראלית הלכה ושקעה בארבעים השנים האחרונות אל תוך ביצת הבינוניות החמימה והטובענית, למרות שאין לה את התנאים והעדפות המערב המאפשרים זאת. השאלה הנשאלת - למה ואיך זה קורה לנו? והיכן זה מאיים עלינו יותר?
באופייה של הבינוניות טמונים שלושה מרכיבים מסוכנים: רתיעה ובריחה מהתמודדות ומהכרעות; "המצאת" סידורים "טכניים" ארגוניים שיעקפו את הצורך בהכרעות; בניית מנגנוני הגנה ומניעה (חסמים) שיבטיחו את שליטת הארגונים. בשלושת המרכיבים האלה, המשולבים ביניהם, יש "תכונה טבעית" - שאיפה לשמר ולטפח את עצמם וליצור את מה שאנו מכנים בסלידה: "ביורוקרטיה".
ככל שהמחלוקות מתרבות או מתעצמות, שההכרעות נעשות מורכבות, שהפשרות נהיות קשות וסבוכות - נמלטים המנהיגים "מבקשי השקט" אל הפתרונות הארגוניים, וככל שאלה מגדילים את עוצמתם, הם מטפיחים ב"אופן טבעי" את מנגנוני ההגנה. כך נוצרת מערכת סבוכה הבונה והמטפחת את עצמה ומכבידה, מעייפת ומשתקת את החברה תוך כדי סיכונה הממשי. במדינה החשופה לסכנות קיומיות חיצוניות, השיתוק הזה נעשה לקריטי, בעיקר משום שזה מונע, מעכב ודוחה את מימוש הצרכים ההכרחיים, גם כשהם צרכים קיומיים ומיידיים.
יש דוגמאות לרוב החל ב"ראש ועד לזנב" של ה"דינוזאור" הזה, המכונה עם ומדינה ישראל. המדינה, באמצעות הממשלה, מקיימת מערכות ציבוריות ענפות שעולות למשק ממון אדיר, אבל כדי לבצע ולקדם במהירות וביעילות היא נזקקת ליזמות הפרטית ולפתרונות של הפרטה. בפועל, המנגנונים האלה רק הולכים וגדלים למרות שהשימושיות שלהם רק פוחתת. אלא שהם מוסיפים לאחוז בנכסים ובסמכויות שהופקדו בידם פעם(!), כאשר הוקמו ועוד היו יעילים. אינם מוכנים להתייעל, ואינם מוכנים לוותר נכסיהם, משמרים את עוצמתם לעצמם ובעצם הופכים לחסמים! כאלו הם לדוגמה: חברת החשמל, רשות הנמלים, רשות שדות התעופה, רשות הרכבות, רשות המים ומקורות, התעשיה האוירית, התעשיה הצבאית, צה"ל הגדול, המשטרה, שירותי הכבאות, השלטון המקומי ברובו ודומיהם. מנהלי הארגונים האלה, מכירים במגבלותיהם ובמנגנונים שטופחו ותפחו המקיימים אותם, חרדים "מזעזועים ומרעש" יקדמו את "אנשי שלומם" שהם בינוניים כמותם. כך ייפלטו החוצה או לא יתקבלו, כל אותם אלה המוכשרים והנכונים לשינויים. ובמקביל יטופחו כל אלה הדואגים ליחסי הציבור של הארגון ולהאדרת תדמיתו, גם כשהיא כוזבת ומאחזת-עיניים.
נתניהו זועק נגד הביורוקרטיה אך חושש ונמנע מלגעת בה, כדי לשמור על שקט במערכת, כשלכולם ברור ש"השקט הזה הוא רפש"! דומה הדבר לקברניט המוסיף והמעמיס פליטים נמלטים על ספינתו הרעועה, רק משום שאין לו את האומץ להתעמת עם הרבים שעדיין ממתינים על הרציף. בבריחתו זאת מהכרעה, הוא מסכן את הספינה ואת כל אלה הרבים, שכבר עלו עליה.
"אסון הכרמל" הוא עוד תוצר "טבעי" של המצב העגום והמשתק הזה. למזלם הרע של מנהלי הארוע, אוטובוס השב"ס נקלע לשריפה. במבחן התוצאה האיום, נוכחותם הייתה כנראה מיותרת, עובדה שללא השתתפותם אסירים פונו ללא פגע וללא בריחה, ודווקא הסוהרים הם אלה שנשרפו. ללא המקרה הטראגי הזה, ספק אם לאירוע הייתה עוצמה תקשורתית כזאת.
ועדת החקירה נחוצה רק כדי להראות לכולנו שהאוצר כמנגנון חסימה דרש, בצדק מבחינתו, התייעלות ושינוי מבני, בניהול הכושל הבינוני והלא יעיל של ארגון השירות הזה, שלא היה מוכן להיענות לדרישה הנכונה הזאת; להראות שאת הממשלה הבינונית, שעסוקה כל העת ב"כיבוי שריפות", זה לא עניין עד שלא התרחשה השריפה האמיתית; ולהראות שכל שנותר לראש הממשלה לעשות הוא יחסי ציבור ו"שליפות מאולתרות" כדי להקטין את הנזק התדמיתי. חשוב שוועדת החקירה תבדוק היטב איך התארגנו ופעלו שירותי הכבאות, ותענה לשאלות: האם שירותי הכבאות נערכו מראש ואיך היו בכוננות בכל האזורים המועדים, בהתחשב במזג האוויר הייחודי? האם הם הוזעקו והאם הגיעו במועד סביר לשריפה הראשונית? האם כיבו את השריפה הראשונית לחלוטין? האם כשפרצה כבר דליקה גדולה ידעו למקד כוח ראוי ובזמן ראוי למקום הדליקה? מדוע באזורים מועדים (יערות) לא נדרשת למתקנים, למבנים וליישובים מערכת לחץ מים היקפית מרכזית, על או סביב הגדר, לכיבוי או לעצירת אש חיצונית?
לתחושתי, יש מקום לבדוק היטב את ההתנהלות והיעילות של האחראים הישירים לטיפול באירוע, ואת כושרם להיערך ולעמוד במשימה הזאת למען משימות העתיד.