אסון הכרמל הוא אירוע עצוב ומעצב בחיי המדינה. אומנם ייתכן שללא חוסר המזל המשווע בהתנהלות מסלול האוטובוס, התחושה האיומה המלווה אותנו הייתה מתעמעמת, אבל מה שקרה הציף על פני השטח הרבה שאלות-יסוד של ניהול ומנהיגות.
הרבה מאוד כאב ותסכול עוברים עלינו, אבל אחת הנקודות שהטרידו אותי הייתה הצהרתו של שר האוצר כי חברות הביטוח יפצו את המבוטחים שלהן ואילו המדינה תדאג לכל אלו שלא עשו ביטוח. אין ספק שמבחינת חינוך לאחריות אישית זה השיעור הכי גרוע שיכול שר לתת לנתיניו. כלומר, שוב ושוב הפראיירים נדפקים. הרבה פעמים אני נתקל באנשים שאינם עושים ביטוח בטענה שבין כה וכה המדינה תפצה את כולם, ולכן אינם מבצעים את המינימום הנדרש מכל אדם לדאוג לעצמו.
בעולם הביטוח יש מספר סיכונים דרמטיים: אש, רעידת אדמה ונזקי טבע. לפחות שני הראשונים רלוונטיים מאוד לישראל! אש היא אירוע צפוי ביותר ומקובל בעולם כסיכון שהכי קל להקטין את נזקיו. רעידת-אדמה, לעומת זאת, היא כוח-טבע אדיר שהשפעתו תהיה הרסנית במידה שלא ניתן לאמוד או לתאר. עם זאת, גם זה סיכון שכל חברת ביטוח יכולה לבטחו.
שר האוצר נתן עכשיו גושפנקה ממלכתית לשים פס על האחריות האישית. שוב חזרנו לתזה של הסתמכות על הכלל ללא צורך ובאופן שמחבל בכלכלה הלאומית. ואפשר להרחיב לעוד נושאים; לפני הרבה שנים אמר לי מישהו שעבד באוצר, שמבחינת האוצר ההשקעה הכי טובה היא לדחות לכמה שנים כל רעיון שעומד לביצוע. מבחינתם, דחיית השקעה בכמה שנים זו התשואה הכי גבוהה להון. הצרה היא שחלק גדול מהקטסטרופות שהיו ושעוד צפויות נובע ישירות מהגישה הזו.
אפשר למנות בקלות מספר נושאים כאלו. ראש וראשון הוא נושא ההתפלה, כאשר כל בעיית משטר ייצור המים נדחתה כלאחר יד עם טיעונים שונים ומשונים, כולל שימוש מוגבר בתפילות לגשם. דומה לכך הטיפול ברמה הלאומית בנושאי התחבורה וההסעה ההמונית; אלפי אנשים שגורלם נחרץ למוות ועשרות אלפים שנפגעו חייבים את גורלם למשרד האוצר. גם מיליוני שעות-עבודה מתבזבזות בפקקים אין קץ בכל רחבי ישראל. בגלל משרד האוצר מתעכבת מזה כדור הקמת הרכבת התחתית בתל אביב, כאשר בכל עיר אזוטרית אתה נתקל ברכבות נהדרות ובשינוי מוחלט של אורח החיים בהן. מה שקרה בכרמל זה כלום לעומת השיהוי המטורף לחלוטין בשיפור הבטיחות בשדה התעופה נתב"ג. האסון המתקרב שם יגרום לנזק ברמה הלאומית, שישתווה לנזק של מלחמה.
עוד סוג של הטעיה הוא הטיפול והדיון סביב תוצאות בחינות פיזה. כולם מדברים על כך שישראל התדרדרה למקום ה-37, אולם בעיון מעמיק יותר מסתבר שדוברי העברית הם במקום ה-17 ודוברי הערבית במקום ה-57. אולם אם בקבוצת דוברי העברית נכללים גם כחמישים אחוז שהם חרדים שחינוכם מוביל אותם להיות בורים ועילגים, נגלה שוב את מה שעינינו רואות מסביב - שאלו שהם ישראלים נורמטיביים הם בטח בחמישייה הפותחת בעולם והם כמו תמיד יהיו אלה שיתגייסו לצבא, יעשו מילואים ואחר-כך יהיו התשתית של החברה והטכנולוגיה בישראל. יש להמשיך, לכן, בעידוד המצוינות אך במקביל יש לאכוף בכל הכוח את לימודי הליבה, ולמנוע שתוכניות לימוד שוויוניות יפילו אותנו שוב ושוב למכנה המשותף הנמוך ביותר.
הדבר הבולט ביותר בתוצאת עבודת משרד האוצר הוא ביטול של האחריות הישירה של שאר משרדי הממשלה. אגף התקציבים עם אוסף הגאונים שלו, מייתר את כל שאר משרדי הממשלה ומסרס את תפקודם.
אני מצטער לקבוע קטגורית שאין שום קשר בין מצב שירותי הכבאות ובין אובדן חיי האדם באסון הכרמל. שום התארגנות אחרת של שירותי הכבאות לא יכולה הייתה למנוע את הצטברות הגורמים שייצרו את השריפה ה"מיוחדת" הזו. את השריפה יכולה הייתה לעצור גם משאית כיבוי זקנה בת 50 שנה - לו מישהו היה מזיז את התחת ורץ למקום האירוע מיד בתחילתו. ייתכן שממשלת ישראל או חברה פרטית בהסכם תוכל להחזיק שניים-שלושה מטוסים כאלו, אבל מעבר לכך ובמגה-ארוע כזה תמיד נזדקק למאמץ כלל-אזורי.
אובדן חיי אדם בהיקף נורא שכזה הוא תאונה מאוד-מאוד בלתי צפויה, ששום מערכת כיבוי חדשה לא יכולה הייתה למנוע - קצת שכל ותבונה של מי שהוביל את האוטובוס יכולים היו למנוע זאת.
הבעיה האמיתית היא לא במטוסים, אלא שכאשר המדינה צופה עתיד שבו מאות טילים יציתו עשרות ויותר שריפות בו-זמנית, יש למקד ההשקעה במאות כבאיות חדשות שיוכלו להתגבר בפריסה ארצית על שריפות כאלו. הכיוון לפתרון האמיתי הוא כזה שצריך לחתור למצב שכל שר ינהל את משרדו באופן הכי נכון למטרותיו תוך קבלת אחריות מוחלטת מיניסטריאלית ואישית למעשיו. שיטת הממשל הנוכחית היא קריקטורה של משילות אחראית, כאשר בעצם כל שר יכול לזלזל בתפקידו, לא להשקיע בהכוונה ובקביעת יעדי אמת למשרדו, כי בין כה אין לו שום אחריות על מה שקורה וכל רפרנט באגף התקציבים הוא בעל עוצמה כזו שאף שר לא יכול להתמודד עימה.
ודרך אגב, דחילק, עיזבו את שני הילדים ששיחקו בגחלים. לא משחקי ילדים גרמו לאסון, אלא מחדלי המבוגרים.