אגדת 'שתי מדינות לשני עמים'

משמעותה של אידיאולוגיה אנטי לאומית רדיקאלית, דוגמת זו המופצת על-ידי 'הקרן לישראל חדשה' בתמיכת מחנה השמאל הישראלי, פירושה שלילת כל זכות לאומית מהעם היהודי, ובראש ובראשונה הזכות למדינת לאום, תחת הניסיון להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. אין ספק שעניין שלילת הציונות, כתוצאה של שלילת המרכיב הלאומי, הופך לבעיה קטנה ביחס לאיום שמציב המחנה הפוסט לאומי על העם והמדינה. לעניות דעתי, ניתן לומר כי המחנה הפוסט לאומי שם עצמו כאופוזיציה לזהות הלאומית היהודית וכאיום על כל זכויות הלאום היהודי בארצו ההיסטורית. בעניין זה מעניינים ומחכימים דבריה של מי שהייתה שגרירת ארה"ב באו"ם, הד"ר ג'ין קירקפטריק: "באחד מביקורי האחרונים בישראל סעדתי ארוחת ערב עם קבוצה, שמרבית אנשיה השתייכו לשמאל הפוליטי, ואחדים מהם היו מבכירי משרד החוץ של ישראל. לקראת סיום הערב התברר לי מהו חזונם באשר לייעודה של המדיניות הבינלאומית: הם חולמים על מזרח תיכון ללא גבולות. הם דבקים במילות השיר שהיה פופולרי למדי בישראל לפני שנים אחדות, אשר תיאר עולם ללא גבולות. אבל מה שאולי חשוב מכך, אנשים אלה דיברו על קיצה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מובהקת" ["תכלת" 6, 1999, עמ' 172]. קשה מאוד להפריז במשמעות הדברים. קירקפטריק הייתה ללא ספק שגרירה מוערכת ואישיות חשובה מאוד. מעמדה הרם בקהילה הדיפלומטית מחייב מתן משקל הולם לדברים החמורים שאמרה, שכן הדברים לא נאמרים כאן על-ידי אנשי שוליים וקונספירטורים למיניהם, כי אם על-ידי נציגת המעצמה הגדולה בעולם. זאת ועוד, הדברים לא נאמרו בשיחה פרטית, כי אם בפרסום שבכתב וברבים. בכירי משרד החוץ בימי רבין, לפי עדותה, רקחו מאחורי גבם של אזרחי ישראל תוכנית, שתכליתה: ביטול הגבולות במזרח התיכון וקיצה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הם ידעו שלא ניתן לשווק תוכנית קיצונית כל-כך בציבור, עובדה המסבירה מדוע הרעיון שווק תחת מיתוג שקרי של השיח הפוליטי: 'שלום', 'הסכמי שלום', 'מזרח תיכון חדש', 'שתי מדינות לשני עמים' ועוד כיו"ב מושגים שאין להם דבר עם הרעיון המקורי. הרי המילה 'שלום' לא מופיעה בהסכמי אוסלו בשום הקשר אופרטיבי. הרעיון האימפריאליסטי, השואף לאיחוד אזורי טראנס-לאומי, ולמזרח תיכון נטול גבולות כפי שמתארת קירקפטריק, איננו חדש. בעבור אזרחי ישראל משמעותו, קץ המדינה שבה אנו חיים ובה אנו מגדלים את ילדינו וחזרתנו לחיים של גלות. דוגמה מעניינת לרוח הפוסט לאומית ניתן למצוא בדברי נשיא המדינה, בהרצאה קצרה שנשא ב-15.5.57 בפני אנשי משרד החוץ תחת הכותרת 'בעיות החוץ של הביטחון'. שמעון פרס הסביר כבר אז להיכן עתיד להתפתח העולם והפוליטיקה העולמית, ומה עלינו לעשות כדי להשתלב 'בצד הנכון' של הסדר העולמי המתגבש: "...האירופים הגיעו למסקנה כי כמו שהקיץ הקץ בזמנו על משטר הערים של ימי הביניים באירופה כך הקיץ שם עכשיו הקץ על משטר המדינות. מדינות אינן יכולות עוד להתקיים כיחידות כלכליות וצבאיות, ועל כן אף אינן יכולות להתקיים כיחידות מדיניות..." [השלב הבא, עמ' 48]. משמעות הדברים מרתקת. שנת 1957. הציונות בשיאה. במסדרונות השלטון, אחד האישים המקורבים ביותר לבן-גוריון, מכריז על הגדולה והשגב שבמסקנה האירופית החדשה, לפיה הקיץ הקץ על משטר המדינות. ישראל כידוע היא, עדיין, מדינה. מה משמעות הדבר לגבינו? לפרס הייתה אז תשובה ברורה וחדה. לאחר שסקר את ההתפתחויות המזהירות באירופה, ולאחר שמיקם אותה בהרצאתו, ככוח לעומתי מרכזי, המאזן את ארה"ב ואת בריה"מ, הוא קבע: "נראה לי שאנו מוכרחים לעבוד קשה בכיוון של השתלבות באירופה בכל דרך אפשרית..." [שם, עמ' 50]. רעיון 'קץ המדינות' האירופי לא נראה אז למדינאי הצעיר כבעייתי. להפך, הדבר נתפש כחלק מחזון רצוי אליו יש לשאוף, למרות שפירושו - קץ מדינת ישראל. מאז הספיק פרס לפתח את משנתו ולהביאה לכלל מיצוי מעשי בהסכמי אוסלו הידועים לשימצה. בספרו, המזרח התיכון החדש, מדגיש פרס את חשיבות פירוק גבולותיה, וממילא קץ ריבונותה של ישראל: "בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האזור לתנועה חפשית..." [המזרח התיכון החדש, עמ' 134]. משמעות הגבולות הפתוחים, בעבור בני ובנות המחנה הציוני השפוי, פירושה תנועה חופשית של ערבים אל תוככי מדינת ישראל. עם ההסכמה על הנספחים הכלכליים של אוסלו, המשמעות היא קבלת זכות השיבה, מאחר שישנה זכות, בהסכמים הללו, לכל ערבי, פליט או אחר, לרכוש נכסי דלא ניידי בתוככי ארץ ישראל הריבונית. ישראל מחוייבת להגנה על 'זכויות הקניין' של הזרים הבאים בשעריה. גם אם מדובר באנשים שהוגדרו עד אוסלו על-פי מהותם כאויבים, ומאוסלו על-פי תדמיתם המשווקת כ'פרטנרים'.

צורת ההתארגנות המדינית הנוכחית, במסגרתן של מדינות לאום, עומדת כנגד השיטה האימפריאליסטית, לפיה ייעודה של החברה האנושית, להתארגן במסגרות חברתיות רחבות, החוצות ואף מבטלות את מדינות הלאום הגרעיניות. שאיפה זו הייתה משאת-ליבם של רבים בשמאל הישראלי מאז ראשית הציונות. לפי אורי אבנרי: "העולם כולו נמצא בתקופתנו בדרך אל התלכדות העמים. דרך זו מובילה אל ממשל עולמי, אל מדינת כדור הארץ... בעולם של ראקיטות אטומיות ומטוסי דחף אין מדינה קטנה יכולה להגן על קיומה. היא יכולה למצוא ביטחון וחירות רק כחלק מיחידה מרחבית גדולה... דרושה יחידה מרחבית המקיפה עמים רבים..." [הצד השני של המטבע, עמ' 243-242]. דברי אבנרי מגדירים מחדש את היעד האימפריאליסטי של השמאל הישראלי: ביטול מדינות הלאום, וחתירה לכינונן של מסגרות רחבות יותר, פוסט לאומיות מיסודן. עמדה פוסט לאומית זו איננה נחלת מיעוט שולי בשמאל הסהרורי מיסודו של אבנרי. זאת ההשקפה עליה מיוסד האיחוד האירופי, וזו ההשקפה המשוקעת בהסכמי אוסלו וביוזמת ז'נבה. ביוזמת ז'נבה הגדילו לעשות, כאשר הדגישו כי החלטת האום 194, המדברת על אודות חזרת הפליטים למקום בו שהו לפני עקירתם - תמומש במלואה. משמעות הדבר היא, כמובן, קץ המדינה. זאת הייתה הסיבה שהביאה את פרס לקרוא לספרו העיקרי 'המזרח התיכון החדש' ולהימנע מכל סימן מזהה, לאומי, יהודי, בתמונות, כנהוג בספרים מעין אלו. זאת, לדעתי, גם הסיבה לכך, שבאירועי שמאל רבים, כולל יום הולדתו של הנשיא, לא שרים את "התקווה" כי אם את שירו של ג'ון לנון "דמיין", המדבר על קץ עמים, קץ דתות וקץ מדינות כחלק מן האוטופיה הכלל אנושית החדשה אליה יש לשאוף. פרס עצמו מדגיש מאוד את היסוד הפוסט לאומי שבהשקפתו: "אין די בארגון של כל מדינה ומדינה בפני עצמה. הצוותא האנושית התרחבה ורק מסגרת של כלל רחב יותר, על בסיס אזורי ואף על אזורי יכולה לתת לפרט את ההגנה על חייו, על גופו, על פרנסתו ועל חרותו. יבוא יום וגם תודעתו העצמית של האדם, זהותו האישית, תתבסס על מציאות חדשה זו. לכשיבוא יום זה תימצא האנושות מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה, ובמערב אירופה כבר ניכרים סימנים ראשונים המבשרים את בואו של אביב אנושי זה..." ['המזרח התיכון החדש', עמ' 78]. המעבר אל 'מעבר לשלב הלאומי', כדברי פרס, פירושו גם נטישת הזכויות הלאומיות, כולל הזכות למדינת לאום ונטישת הציונות. המסגרת האזורית אינה אלא מסגרת חדשה, שעתידה לבוא על חורבות הסדר המדיני הקיים בהווה, והיא אימפריאליסטית וניאו כנענית לחלוטין מעצם מהותה. רעיון זה, המייחל לקץ הלאומיות היהודית, וממילא לכינונה של מסגרת אזורית רחבה יותר, מובע באתר הליגה הסוציאליסטית במילים הבאות:

• "אנו מגלים הבנה רבה להמונים הקוראים לפלשתין ערבית שכן הפתרון היחיד שיביא שלום להמונים - גם היהודים - הוא תבוסה למדינה הציונית. הפתרון הממשי הוא רפובליקת פועלים פלשתינית מהים ועד הירדן. בארץ זו אין שום אפשרות לפשרה דמוקרטית בין הציונות המדכאת לבין העם הפלשתיני המדוכא, אשר נושל מכל ארצו וחלקו הניכר פליטים להם הזכות לשוב לארצם. הפתרון היחיד הוא רפובליקת פועלים פלשתינית בכל הארץ השדודה במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון כחלק ממהפכה סוציאליסטית עולמית".

הרעיון הסוציאליסטי אומנם נעדר מדבריו של פרס, שהפך לקפיטליסט קיצוני, אולם הפדרציה של המזרח התיכון, אותה מסגרת כללית שעתידה לקום על חורבות המדינה היהודית, היא הבריח התיכון העובר ומשקף את קלסתר פניו האמיתי של מחנה השמאל כולו בישראל.

אין ספק, שעל-מנת ליצור מסגרת רחבה שתכלול כמה וכמה מדינות תחת מסגרת אחת, יש להסכים על איחוד חברתי עם הערבים. ההנחה השמאלנית, לפיה כל בני האדם שווים, מערערת לחלוטין את המחויבות השבטית היהודית, הטבעית, של חלק עצום מראשי המחנה הזה, ולכן אין הם רואים באיחוד חברתי מעין זה שתיארנו לעיל כל בעיה. אבל כאן מעניין לראות מה חושבים על כך הערבים, והאם מודעותם לרעיון הזה גדולה יותר מן המודעות שקיימת בקרב הציבור היהודי. ראשי מדינות האזור חששו מאוסלו מאוד, בדיוק בגלל היומרה של השמאל הישראלי, לכונן אימפריה אזורית חדשה. מה שהם כינו 'קונפדרציה' ישראלית, פלשתינית, ירדנית. בארה"ב היו שהבינו בצורה ברורה כי מדובר על ערעור היציבות באזור, אבל לא יכולים היו להצטייר כמי שמתנגדים לתהליך שהוגדר מטעמי שיווק כתהליך 'שלום'. על כך כתב בשעתו העיתונאי אהוד יערי: "המלך חוסיין היה נגד אוסלו, האמריקנים היו נגד אוסלו, אבל קיבלו את הדין. הייתי בוושינגטון ביום שבו נודע על הסכם אוסלו, בפגישה עם מי שהיה יועצו של קלינטון למזה"ת. הוא היה הלום. הוא לא האמין שעשו הסכם כזה. כשאני קראתי את ההסכם לא יכולתי לישון. שבועיים לא ישנתי. בסוף לקחו אותי לרופא. אני חשבתי מן היום הראשון שאוסלו היה טעות..." ['גלובס', מוסף פירמה מס' 30, מאי 2002]. חוסיין הבין שהמהלך מסכן את הממלכה ההאשמית, ושהוא עלול ליפול למזימה המדינית שנרקחה לו על-ידי השמאל הישראלי והפלשתינים. מנהיגים ערביים אחרים תמכו ברעיון האיחוד האזורי בכל לב, משום שראו בו פתח להשתלטות ערבית כלל-אזורית. המנהיג הערבי ה'מתון', בן-בריתם של כל ראשי השמאל בעבר, מר פייסל חוסייני, כתב בעניין זה את הדברים הבאים: "תהיה חברה חדשה (במזה"ת) ללא גבולות וכולם יגלו מחויבות לקהילה החדשה...". עד כאן זהים הדברים לחזון פרס/ביילין ופטרוניהם האירופיים, אבל כאן יוצא המרצע מן השק כשחוסייני מוסיף: "במוקדם או במאוחר נאלץ את החברה הישראלית לשתף פעולה עם החברה הגדולה יותר, כלומר עם החברה הערבית שלנו ובסופו של דבר נביא לפירוקה ההדרגתי של הישות הציונית" [חוסייני, ג'רוסלם פוסט, 8.1.93]. למרות האמור, מעטים הם השמאלנים המסכימים לרעיון ביטול הגבולות וביטול המדינה שחוזים עבורנו מנהיגי השמאל. ישנו נתק ברור בין חזון מנהיגי השמאל, לבין הציבור השמאלני ברובו. דווקא לאור זאת, קשה להבין מדוע כיום, לאחר שבנימין נתניהו הכריז על קבלת עיקרון שתי המדינות, אין איחוד כלל-מפלגתי בישראל. הרי השמאל השיג את מבוקשו, כאשר חיסל סופית את התשתית האידיאולוגית של הליכוד, והליכוד השיג את מבוקשו כאשר הגיע לשלטון וגילה כי הוא עומד להיות קבלן הביצוע של השמאל. אם אכן שתי מדינות לשני עמים היא תוכנית השמאל, אזי אין הבדל בין העבודה לליכוד ואין עוד טעם בפילוג הפוליטי. אבל, לעניות דעתי, השמאל משתמש בסיסמת שתי המדינות כדרך להיבחר, בעוד שבאמת הוא חותר למטרה אחרת, שהציבו לו ספונסרים תמהוניים, כמו ג'ורג' סורוס ואחרים: 'מדינת כדור הארץ', כפי שכינה זאת אבנרי. כעת, מרגע שרעיון שתי המדינות אומץ על-ידי הליכוד, מחויב כל איש שמאל לשאול את עצמו: מדוע באמת עליו להתנגד לממשלה שאימצה את השקפתו? ומדוע לא יתקיים איחוד פוליטי בין שמאל לימין? התשובה ברורה, בעוד הימין אימץ את עמדתו המוצהרת של השמאל, התבררה האמת הכואבת, לפיה מתחת להצהרות השמאל מבצבצת עמדה קיצונית שרואה ברכה ברעיון ביטול הזהות היהודית, הלאומית, וברעיון קץ המדינה היהודית. זאת ועוד, כלל לא מובן מדוע מנהל המחנה הציוני מאבק ברעיון שתי מדינות לשני עמים, בזמן שזה כלל לא הקונספט הפוסט ציוני שעומד על הפרק. נדמה כי בערך לפני שני עשורים, עם עלייתו של יצחק רבין עליו השלום לשלטון, נפגשו לראשונה חזונו של מחמוד אחמדינג'אד וחזונם של ראשי השמאל בישראל, ביחס למדינת ישראל, ובחלק מהזמן היה חזון עוועים משותף זה, למדיניות החוץ הרשמית של המדינה היהודית. כעת ברור כי המאבק איננו עוד בין מצדדי החלוקה לשתי מדינות מחד-גיסא ותומכי רעיון ארץ ישראל השלמה מאידך-גיסא. המאבק הפוליטי הוא בין תומכי מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי בגבולות כלשהם, לבין השמאל, התומך באיחוד קונפדרטיבי עם מדינות ערב.