במחקרים אפידמיולוגיים נמצא, כי רמות גבוהות יותר של ויטמין D בדם, קשורות, בין היתר, בתחלואה נמוכה יותר של סרטן, מחלות לב, פסוריאזיס, תסמונת מטבולית ומחלות אוטואימוניות, כמו גם קשורות הן בהיארעות קטנה יותר של הפרעות בריאותיות, כגון: נפילות, תגובה חיסונית לקויה, תפקוד נֵאורופסיכולוגי לקוי, תפקוד גופני לקוי, קדם רעלת הריון ובעיות פוריות.
תפקידו של ויטמין D, מעבר לתפקידו בויסות הסידן בדם והשפעתו על העצם, נתגלה כבר בשנות ה-80 המוקדמות של המאה הקודמת, עת גילו קולטנים לויטמין D בתאי לֵאוּקֶמְיָה של עכברים ובני אדם. בעקבות חשיפתם לנגזרת הפעילה של ויטמין (D ,2D3 ,1,25(OH, ירד שגשוג התאים והתאים הלאוקמיים התמיינו לתאים נורמליים. במשך עשור שלאחר-מכן, נתגלו קולטנים לויטמין D כמעט בכל התאים והרקמות בגוף ומספר חוקרים דיווחו שלתרביות תאים מהעור, מהמעי הגס, מהערמונית, מהשד, מהריאות ומהמוח מנגנון אנזימטי המסוגל לייצר את (2D3 ,1,25(OH.
חוקרים ידועים רבים, כמו Holick ,Heaney ורבים אחרים, הציעו מינונים שונים לצריכה מיטבית של הויטמין ורובם קבעו שיש צורך ברמה בדם של הנגזרת, 25 OH)D), הגבוהה מ-30 ננוגרם למיליליטר על-מנת להקטין את הסיכון למחלות כרוניות, כגון סרטן ומחלות לב ולהפרעות בריאותיות שונות.