הולברוק, בכל אופן, לא נרתע. מבחינתו, 'הצבא לשחרור קוסובו' היה הכלי שבאמצעותו יכלה הדיפלומטיה האמריקנית לדחוק את רגליו של מילושביץ' ולהשיג את הסחורה. פעולות הגרילה של 'הצבא' גררו את הצבא והמשטרה של יוגוסלביה למלחמת חורמה. בלגרד נאלצה להיאבק בצורה יומיומית בפשיטות על תחנות משטרה, ירי על מכוניות חולפות, התבצרות בתוך בתי אזרחים וניהול קרבות ירי מתוכם. וככל שהמלחמה הלכה והסלימה, ככל שהדם הלך ונשפך, ניצלו הבדלנים האלבנים את הסיטואציה ודרשו התערבות בינלאומית בקוסובו, בטענה שמבוצע בהם רצח עם. בפועל, הייתה זו מלחמת הטרור הראשונה. אולם באותו שלב, בעידן שלפני 11.9, לא זיהה המערב את הסכנה. היה הרבה יותר נוח להמשיך לראות בסלובודן מילושביץ' את הנבל התורן, לנפנף באצבע מול שיטות הדיכוי הברוטליות שנקט, מאשר להתמודד עם המציאות החדשה. זו הייתה מדיניות אמריקנית-אירופית של הסלמה מתוכננת. 'הצבא לשחרור קוסובו' הפך לפרטנר של מדיניות החוץ האמריקנית. לוחמיו עברו אימון וחימוש בבסיסי הצבא האמריקני בבלקן. היה זה פרויקט אמריקני. ב-1999, שנה לאחר שהולברוק חזר לתווך באזור, פרצה מלחמת קוסובו, ונאט"ו פתח בקמפיין הפצצות מן האוויר. עשרה שבועות מאוחר יותר, קוסובו כבר לא הייתה יותר בשליטת בלגרד. מילושביץ' ובלגרד סומנו כאשמים בניקוי אתני ובניסיון לרצח עם בקוסובו. המנצחים האמיתיים היו 'הצבא לשחרור קוסובו'. ואז החלו להגיע השמועות הראשונות, שנשמעו הזויות לחלוטין, שלפיהן כמה מאות אזרחים סרבים, תושבי קוסובו, ביניהם גם מאושפזים מבית חולים לחולי נפש בקוסובו, נחטפו למחנות של 'הצבא לשחרור קוסובו' והועברו לאלבניה, שם נקצרו איבריהם ונמכרו לרשת בינלאומית של סחר באיברים. העולם התייחס בבוז לשמועות הללו. צמרת 'הצבא לשחרור קוסובו', ובראשה האשים תאצ'י, זכו לחסינות גורפת במסגרת הפרוטקטורט הבינלאומי שהוכרז בקוסובו.

וכעת, עשור אחרי, בעיתוי אירוני מאין כמוהו, באותו שבוע שבו נערכו הבחירות הראשונות בקוסובו ושבו מת באופן פתאומי ריצ'רד הולברוק, שכּונה גם 'הסנדק של הצבא לשחרור קוסובו' - פורסם הדוח. האם ידע הולברוק על הדוח שעתיד לצאת השבוע ומסקנותיו? ואם כן, האם זה מה שגרם לאבי העורקים בלבו לפקוע? כדי לדעת את זה, יצטרך כנראה העולם סבב נוסף של הדלפות מ'ויקיליקס'. בעיתוי הדרמטי הזה, מגיע כעת הדוח המזעזע של החוקר-תובע דיק מרטי, הקובע כי בשעה שהקהילה הבינלאומית גינתה את הזוועות שביצעו הסרבים בקוסובו, היא התעלמה לחלוטין מהחשדות החמורים לפשעי מלחמה של אנשי 'הצבא לשחרור קוסובו'. הדוח אף קובע כי בתקופת מלחמת קוסובו ועד כשנה אחריה, תאצ'י וארבעה חברים נוספים בקבוצת 'דרניצה' ביצעו מעשי "רצח, מעצר, הכאות וחקירות". על-פי ממצאי דוח מרטי, תאצ'י ואנשי ארגונו החזיקו רשת של שישה מחנות מעצר מעבר לגבול באלבניה, שמהם נלקחו המועמדים לקצירת איברים. והשאלה הגדולה היא, כמובן, כיצד לא ראו נאט"ו והצבא האמריקני את כל ההתרחשות הזאת מתחת לאפם. האם לא ראו, או שהעדיפו לא לראות במה עוסקים בני טיפוחיהם? בשורה התחתונה, כל זה לא מנע מתאצ'י וחבורתו, שנהנו כאמור מחסות אמריקנית, להיות המנצחים הגדולים. תאצ'י היה לראש ממשלה (בפועל), ומאז 2008 הוא גם ראש הממשלה הראשון, בחסות הקמפיין האמריקני לעצמאות קוסובו. קבוצתו דרניצה, שעל-פי הדוח היא ארגון פשע, היא גם הקבוצה שהחזיקה בעשור האחרון בהשפעה הרבה ביותר בקוסובו.

כאילו אין די במשולש המקרים הנ"ל, התווסף ממד נוסף לאירועים הדרמטיים בקוסובו. במקביל לפרסום הדוח נפתח בבית משפט בפרישטינה בירת קוסובו משפטם של שבעה חשודים בפרשה נוספת, "אזרחית", של סחר באיברים, שנחשפה לפני שנתיים. בפרשה הזאת נקצרו איברים מקורבנות תמימים בקליניקה בשם 'מדיקוס' , שעל-פי הדוח של דיק מרטי הייתה קשורה גם לקצירת האיברים הנפשעת בידי 'הצבא לשחרור קוסובו' במהלך המלחמה ולאחריה. 'מקור ראשון' היה הראשון שדיווח לפני שנתיים על פרשה זו, לאחר שלכותבת שורות אלו נודע ממקורות בפרישטינה כי במהלך אותה פשיטה שערכה משטרת קוסובו, נמצא בקליניקה 'מדיקוס' אזרח ישראלי חסר הכרה שעבר ניתוח להשתלת כליה מתורם. בין שבעת הנאשמים שהצטופפו בבית המשפט בפרישטינה יש שני נעדרים המבוקשים על-ידי האינטרפול. הראשון הוא משה הראל, אזרח ישראלי שעל-פי החשד תיווך בין התורמים לחולים. המבוקש השני הוא רופא טורקי, יוסף סומנז, הנחשב גדול סוחרי האיברים בעולם, וגם ביצע חלק מההשתלות הבלתי חוקיות. שני רופאים נוספים, בהם הפרופסור זכי שפירא, מופיעים בכתב התביעה כ-"unindicted coconspirators", קרי - קושרי קשר שאינם נתבעים במקרה דנן. הקשר הישראלי מביך, אך אינו קשור לתמונה הגדולה יותר. השאלה המרכזית כעת היא מה יעשה הדוח לפרויקט העצמאות של קוסובו. מי ייתן כעת את הדין על ההרפתקה הגדולה ביותר של שנות ה-90, שגזלה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים ואמללה עוד הרבה יותר.

קשה הוא גם רצף האירועים בשבוע שקדם לפרסום הדוח. בתחילת השבוע שעבר נערכו כאמור הבחירות הראשונות בקוסובו מאז הכרזת עצמאותה מסרביה לפני שנתיים. הבחירות לוו, ככל הנראה, בזיופים נרחבים, אולם תאצ'י מיהר להכריז על ניצחונו בבחירות. לא זו בלבד: ביום שבו נערכו הבחירות בקוסובו, התמוטט ריצ'רד הולברוק, שליחו המיוחד של הנשיא אובמה לפקיסטן ולאפגניסטן, שבשנות ה-90 שימש שליח מיוחד לבלקן. הדיאגנוזה של הולברוק הייתה קרע באבי העורקים, מצב חירום אקוטי המסתיים בדרך כלל במוות אלים. בדיעבד היה זה מוות לא בלתי הולם להולברוק, שסגנונו הייחודי כדיפלומט קשוח הקנה לו מוניטין של מי שיעשה הכול - יאיים, יפיץ שמועות, יכופף ידיים, ואם צריך, גם מעבר לזה. הספדים רבים נישאו על הולברוק. שבחים מפליגים נקשרו לראשו כארכיטקט של הסכם דייטון, שהביא לסיום המלחמה ביוגוסלביה ב-1995. אף מילה, לעומת זאת, לא נאמרה על כך ששלוש שנים לאחר מכן, נקרא הולברוק לשוב ולשחזר את הצלחתו מהסכם דייטון ולייצר סוג חדש של הסכם בין בלגרד למורדים של 'הצבא לשחרור קוסובו'. ההסכם, שנועד לפרק את בלגרד ולהחלישה, נצבע אז בצבעי שחור-לבן עזים. נשיא יוגוסלביה, סלובודן מילושביץ', סומן כארכי-נבל מן הבלקן. לעומת זאת, האלבנים ו'הצבא לשחרור קוסובו' שבראשם נצבעו בלבן זוהר, כצבא המשחרר של קורבנות הדיכוי והניקוי האתני של בלגרד. בדיפלומטיה הפשטנית והכוזבת הזאת שיחק הולברוק תפקיד מרכזי, כארכיטקט הקשר עם 'הצבא לשחרור קוסובו' ומכופף הידיים הראשי בבלקן. זו הייתה מדיניות אכזרית, צינית ומפוכחת. לאמריקנים, כמו גם למדינות האיחוד האירופי, הייתה כבר אז תמונה מודיעינית ברורה שלפיה 'הצבא לשחרור קוסובו' אינו תנועה לאומית לשחרור קוסובו, אלא הזרוע הלאומנית של המאפְיה האלבנית באירופה. השאלה הגדולה שעולה כעת מתוך הדוח היא עד כמה הבינו הולברוק והממשל האמריקני כי האשים תאצ'י וקבוצתו פעלו כארגון פשע, שניצל את חולשת המשטר ביוגוסלביה כדי לנסות לייצר בעבור עצמם טריטוריה עצמאית, שממנה יוכלו לשלוח את קורי פעילותם הפלילית בחסותו המגוננת של עיקרון הריבונות.

אולם השמועות סירבו לדעוך, והתובע הראשי בבלגרד המשיך לנהל מאבק עקשני לאיסוף העדויות. זה לא היה פשוט. עם הזמן הטענות החלו להישמע הזויות פחות. ספקות החלו להתעורר גם אצל קרלה דל-פונטה, התובעת הראשית בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג, לאחר שנמנע ממנה לחקור בכירים בצמרת 'הצבא לשחרור קוסובו' ובכללם האשים תאצ'י. דל-פונטה, המשמשת כעת שגרירת שווייץ בארגנטינה, פרסמה בסיום תפקידה כתובעת ספר שבו כתבה כי ב-1999 העבירו כוחות הגרילה האלבניים בקוסובו מאות אסירי מלחמה סרבים לצפון אלבניה, שם רצחו אותם וסחרו באיבריהם. בספרה זה, 'הציד - פושעי המלחמה ואני', מתארת דל-פונטה כיצד ביקרו חוקרים מטעמה בבית באזור הררי מבודד באלבניה, שעל-פי החשד שימש כמרפאה שבה רצחו האלבנים 300 סרבים צעירים שנשבו בידי 'צבא השחרור של קוסובו' והועברו במשאיות מקוסובו לאלבניה. כאמור, חלק מן האנשים שנעלמו היה חולים מבית חולים לחולי נפש מקוסובו שנעלמו במלחמה מבלי להשאיר עקבות, ועל-פי החשד סיימו את חייהם באותה מרפאה. לפי העדויות שאספו החוקרים - בהן גם אלה של מקור אלבני - כליותיהם של הקורבנות הוצאו מהם בעודם בחיים. לאחר מכן נרצחו הקורבנות, ונלקחו מהם איברים נוספים. האיברים שנקצרו הועברו בחשאי לנמל התעופה בטיראנה והוטסו לאיסטנבול שבטורקיה שם הושתלו בחולים עשירים מרחבי העולם.

כך שצירוף המקרים של מות הולברוק, דוח מרטי והבחירות בקוסובו הוא יותר ממצמרר. הוא מייצר את אותה תחושת פליאה המתלווה לצירופי מקרים שבהם שני אירועים או יותר שהם לכאורה בלתי קשורים, מתרחשים בו-זמנית ומייצרים משמעות חדשה, פוקחת עיניים. לפעמים מכנים את צירוף המקרים הבלתי מובן הזה 'אינטואיציה מדעית' או 'צדק פואטי', תלוי בהקשר. בשבוע שעבר התרחשה תופעה זו בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. לתופעה זו אין הסבר מדעי משכנע, אך היא בכל זאת מוכרת. הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג קרא לה 'סינכרוניות'. יונג האמין שצירופי מקרים מסוג זה עוזרים, גם אם בדרך בלתי מובנת, להבין טוב יותר את הכוחות הפועלים שמהם טוויה המציאות. האם זה מה שהתרחש? ואם כן, האם באמת יש כאן סיכוי לתובנות פוליטיות חדשות? כדי שזה יתרחש, צריך הממשל האמריקני לעשות תפנית פרסה חדה. הסיכויים לכך, למרבה הצער, קלושים. הנשיא אובמה הספיד את ריצ'רד הולברוק בחום. הוא תיאר אותו כ"ענק של מדיניות החוץ האמריקנית, שהפך את ארצות הברית לחזקה יותר, בטוחה יותר ומכובדת יותר. הלילה", הספיד אובמה, "יש מיליוני אנשים ברחבי העולם שחייהם ניצלו והיו לעשירים יותר בזכות ריצ'רד הולברוק". ואובמה, עושה רושם, התכוון לכל מילה. זה, ככל הנראה, גם מה שעמד לנגד עיניו כאשר מינה את הולברוק לשליח מיוחד לפקיסטן ולאפגניסטן. הולברוק היה אמור להשיג בעבור אובמה את מה שהשיג בבוסניה ובקוסובו. אולם עצם הבחירה בהולברוק ושיגורו לאפגניסטן חשפה את העובדה שמבחינה היסטורית ואינטלקטואלית, אובמה כמו גם הילרי קלינטון, לא הפנימו את התפקיד ההרסני שמילאה מדיניות החוץ האמריקנית בבלקן בשנות ה-90. מדיניות חוץ שפירות הבאושים שלה הם 11.9 והפלישה לעירק, שסימנה את תחילת דלדול כוחה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית. לכך מתווסף כעת גם הבוץ באפגניסטן.