המשורר נתן זך חגג יום הולדת שמונים, ולרגל המאורע, רואיין בגלי צה"ל. ממרום מעמדו התרבותי, בחר המשורר הידוע לדבר דווקא על תוכנית הריאליטי '
האח הגדול', וכינה אותה "הטינופת הנוראה עם הגמד" (בעונה הנוכחית משתתף אדם נמוך קומה). את המנחים כינה "סריסים ממושקפים".
את 'האח הגדול' אי-אפשר לתייג כיצירת מופת תרבותית. הסיבה היחידה להסתייג מהכינוי 'הפח הגדול' היא הופעתו המרתקת של מנחם בן. זו תוכנית רדודה. אבל האם זה אומר שנתן זך הוא נציג התרבות הישראלית הנאורה? נו, לא בדיוק. הלשון שבה בחר למתוח את ביקורתו, כמו גם התבטאויות קודמות שלו, מלמדות דבר או שניים על האקלים הסגנוני שממנו שואב המשורר.
זך, איש שמאל שוודאי שואף לאחוות עמים, לימד על אחוות האחים שלו כשהתבטא בגזענות נגד יהודים מארצות המזרח: "אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית, ואלה באים מהמערות". כך החמיא לעצמו וביטל אחרים.
בימי משט השנאה האלים מטורקיה הצהיר שיצטרף למשט הבא, והוסיף שיביא איתו משוררים וחומר קריאה; הרי הוא איש תרבות. המשורר ההומניסט בירך את החרם על אריאל, והזכיר שהוא היה כאן קודם: "כבר ב-1978 הודעתי שלעולם רגליי לא יחצו את הקו הירוק. איני רוצה שספריי יגיעו לשטח כבוש". ב-2003 קבע: "אין זה ראוי שיהודי ברית המועצות יקבלו אזרחות ישראלית", והבהיר: "לחלקם יש אינטליגנציה גבוהה, אבל רק שני אחוזים מהם מצביעים למפלגת העבודה". לאמור, אם אינכם כמוני, אתם פחות טובים.
זך, בן לאב יהודי ואם איטלקייה, נולד בשם הארי זייטלבך. הוא מוגדר "מעמודי התווך של התרבות הישראלית", ויצירתו נלמדת בבתי הספר ובאוניברסיטאות. בצעירותו כתב מאמר תוקפני נגד שירת נתן אלתרמן, מאמר שסימן את עליית דור משוררים חדש, דורו שלו, שכתב שירים נטולי חרוזים ומשקל, פשוטים יותר.
קשה שלא לראות את הדמיון בין מתקפתו של זך על אלתרמן, שנועדה לסלול את דרכו שלו, לבין התקפותיו נגד המזרחיים, המתנחלים, הטלוויזיה והעולים מרוסיה, שנועדו לסמן לנו מה נכון פוליטית ותרבותית ומה לא. "רגע, אני רוצה לומר משהו", כתב זך בפתח שיר ידוע שלו; מאז ועד היום הוא אומר משהו, באותה שיטה. וזה לא ממש תרבותי.
