כולנו מתבוננים על אותו האירוע, על אותו המופע. הניסיונות של הממשלה להוביל את המדינה למקום טוב יותר, לשלום, לרווחה. מדינת ישראל ומהלכיה עומדת חשופה בפני העולם כולו, ואנחנו במבוכה.
ההתבוננות מובילה אותנו לחשיבה, ואנחנו יושבים וחושבים על הנעשה ועל מה שאינו נעשה. החשיבה מובילה אותנו להכרה והבנה, ואנחנו תופסים ומבינים את התמונה כולה.
מדינת ישראל במבוך והיא כלואה בו, כמו זבוב במלכודת רשת ישנה. נקודת היציאה ידועה לכל, הרי מאותה הנקודה המדוברת נכנסנו לאותה המלכודת, אך על-מנת לצאת דרכה, עלינו להפסיק להשתולל ולהתנגש, עלינו לעצור לרגע, לדייק היטב ולגלוש החוצה בקצב אחיד ומדוד. הקרב על קיומנו הוא קרב של ריכוז עצמי. אף אחד לא הורג אותנו באופן ישיר, אך אנחנו מותשים ונחלשים במבוך הרשת, מבודדים מהעולם החיצון, רעבים לחופש, לתרבות, להגיון.
הטקטיקה הפוליטית שכנעה אותנו לאורך השנים שהשסעים הפנימיים, השוני בין אזרח לאזרח הם שמקשים על מציאת הפתח לאושר, אך האמת היא שכולנו די דומים, שהחשיבה זהה, שהפתח עומד יציב ולא זז כבר שנים ממקומו. אנחנו נאלצים להביט בפתח ולהישאר בהכרה מלאה, אך אין לנו שליטה על ההגה, המושכות לא בידינו. הציונות העבירה אותנו על דעתנו, שכרון הכוח הוא קטלני כשכרון מעמקים. המדינאים מנסים לצאת מהפתח מבלי לעצור ולעמוד מול המציאות אפילו לרגע אחד, הם מוכנים למוטט את כולנו אך לא להודות בטעויות.
האזרחים מפגינים ברחובות מקבילים, מתרוצצים בין מאבק על עוול אחד למאבק על עוול אחר. העמותות הולכות ומתרבות, הולכות ומתמקצעות. יש הנאבקים בבילעין ויש אלה שבשיח ג'ראח, יש את אלה שמתקוממים על מחירי המים ויש על מחירי הדלק. ההפגנות קטנות ומפוזרות, הכותרות ספציפיות וממוקדות, החשיבה הרחבה הופכת צרה ועניינית מכיוון שאת הפתח כבר הפסקנו לחפש, עכשיו כולנו מנסים לאתר ולשדרג לעצמינו פיסת רשת טובה כדי שנדע שעשינו משהו, שנרגיש לפחות מעט סיפוק.
אזרחי ישראל הטובים והמוכשרים ביותר מפתחים מיומנויות יוצאות דופן אשר כל תכליתן היא למלא את החסר, לתפור תלאים על תלאים כדי לנסות ולהציל את מה שנשאר. האזרחים הפעילים, מקימים ארגונים חברתיים, חינוכיים, יוזמים פרויקטים, מקימים פנימיות, חוות שיקום, סלי רווחה אלטרנטיביים, אך יש מקום אחד שאנחנו נמנעים מלשים בו את כף רגלינו הצחיחה והוא הפוליטיקה הישראלית. אנחנו לא מאמינים בפוליטיקה, אבל אנחנו מתנהלים על פיה יום אחר יום.
אין מקום יותר מפחיד ומאיים, עלינו האזרחים הפעילים, כמו המגזר הציבורי בכבודו ובעצמו. יש לנו דעות ורעיונות לרוב, אך הכניסה למגזר הזה מעבירה את האחריות בצורה ישירה על ראשינו.
מהיום שהודעתי לקרוביי האוהבים על המסלול החדש, הרגשתי רק דאגה ועצב על בחירתי. מבחינתנו האזרחים ה"טובים" גורלנו במגזר זה ידוע מראש, או שנחלה באותה מחלה שבה לקו קודמינו ונהפוך למושחתים, או שפשוט נבזבז את זמנינו, נושפל וניעלם עוד לפני שהרמנו את הראש.
הניסיון להיכנס למערכת הציבורית דורש ממך לעשות פשרה ידועה מראש, השיקולים צריכים להיות רחבים יותר, עקיפים יותר, ארוכי טווח. אין נושא או תחום אחד שאפשר לשפוך עליו את היכולות שלך. השיקולים הרחבים נתפסים כוויתור ומביאים לחוסר אמון. כאשר אתה נכנס לסבך קוצים, אתה עלול להיפגע או לחזור בך בהחלטתך. אני סבור, שאם אפילו חלק קטן מהפעילים המוכשרים והחכמים יעשו מעשה וייכנסו לסבך, יעברו מהמגזר השלישי או העסקי למגזר הציבורי, ייתכן והסבך יהיה קוצני פחות.
