מסימני מצוקת השמאל בישראל

ההיבט השני אליו חובה להתייחס, הוא התוקפנות הלשונית ושפת הגוף המאיימת שאפיינו את יריביה לדיון של חברת-הכנסת קירשנבאום. יהיו שיטענו שמרואיין המואשם בייצוג מדיניות מקארתיסטית אינו ראוי מלכתחילה ליחס של כבוד. אך לא אלה הם כללי המשחק הנהוגים בַתוכנית לונדון את קירשנבאום. ההפך הוא הנכון: התוכנית מתאפיינת על-פי רוב בנימה מתלוצצת, מבדרת, אף כאשר מדובר בנושאים רגישים ועדינים. הפעם, לעומת זאת, בחר המנחה לונדון לוותר על אצטלת המכובדוּת ולגלם תחתה את דמות הבעל המכה. בקול רועם, ותוך שהוא חובט בזעם בשולחן, סגר על חברת-הכנסת קירשנבאום וכמו ריתק אותה לפינה מבודדת כדי להלום בה באגרופיו. שותפו למהלך, חבר-הכנסת הורוביץ, הידוע לשמצה בגין לשונו הארסית וסבר-פניו המר בהופעותיו מעל דוכני הנואמים, הפליג גם הוא לתקוף ללא רחם את הגברת. כל אותה שעה, ונוכח בריונות תוקפיה, שמרה חברת-הכנסת קירשנבאום על ארשת מאופקת ואצילית. מי שהצליח לכווץ את השמאל הישראלי הקלאסי לכדי ממדיו השולִיים העכשוויים בשיח החברתי-פוליטי בישראל, הוא לאו-דווקא הימין, שנגדו מתקוממים לונדון והורוביץ, אלא הם עצמם. קיצונֵי השמאל הם שהמאיסו את התנועה ואת רעיונותיה על הציבור. אל לונדון ואל הורוביץ אפשר להתייחס כאל מקרים מייצגים של מחנה שלם הדועך ושוקע לאיטו והמגלה תסמיני מצוקה ככל שמאבק הישרדותו נראה קלוש. טוב יעשו השניים אם במקום להטיח אשמה במחנה היריב יביטו במראה ויסיקו את המסקנות המתבקשות. הבעת התנצלות פומבית בפני חברת-הכנסת קירשנבאום עשויה להוות צעד בכיוון הנכון.

לשני היבטים בהתנהגותם של הורוביץ ושל לונדון יש לשים לב היטב. הראשון הוא כנות הביקורת שלהם, בפרט בכל הנוגע לרתיעתם, על-פניו, מן המקארתיזם כביכול של חברת-הכנסת קירשנבאום. במקור נטבע המונח מקארתיזם לשם תיאור ציד המכשפות שערך בשנות החמישים של המאה הקודמת הסנאטור ג'וזף מקארתי באמריקנים, עובדי מחלקת המדינה, מתוך מטרה מוצהרת של גילוי סוכנים קומוניסטים סמויים. כיום מסכימים ההיסטוריונים כי המניע האמיתי של הסנאטור היה יצירת בהלה ציבורית, בין השאר למען קידום מעמדו האישי. מאז ועד היום, בדומה למושגים "פעיל שלום" ו"ארגון זכויות אדם", סובל המושג מקארתיזם מטריוויאליזציה גוברת, והוא נוטה יותר לשמש תחמושת נוחה לצרכי תעמולה והכפשת היריב מאשר לתיאור מציאות קיימת. לפיכך, אילו חפצים היו הורוביץ ולונדון באמת ובתמים בסילוק המקארתיזם מן הזירה הפוליטית הישראלית, ראוי היה שהרטוריקה שלהם תישמע אחרת בתכלית. במקום ההתעסקות בכינויי גנאי נבובים, יכולים היו להעלות טיעונים שכלתניים משכנעים כנגד יוזמת חברת-הכנסת קירשנבאום. אך הם העדיפו את אסטרטגיית כלל הזהב המהופך: עשה לחברך את מה ששנוא עליך. או במילים אחרות, רוצים אתם להיות מקארתיסטים? אוי לרשע רע. אבל בשם השוויון, תובעים אנו לעצמנו את אותה הזכות.