במהלך השנים, הלכה ודעכה לה מדינת הרווחה, אך צמחה לה רווחה אחרת, רווחה של יוזמות ואנשים פרטיים. המדינה, שהולכת ומפריטה את עצמה לדעת, אינה חוששת ואינה מתביישת להפריט גם תחומים שיש בהם נגיעה טיפולית, חינוכית וחברתית.
השקפת העולם הקפיטליסטית היא פשוטה, מי שרוצה להרוויח טוב, צריך לדאוג לשירות טוב על-מנת שה"לקוח" שלו לא ילך לבעל עסק אחר. לפי נוסחה גאונית זאת, מעבירה המדינה את האחריות על מצוקת האזרחים לידי הכוחות הכלכליים החופשיים.
הבעיה כמובן מתחילה כאשר נותרים בחוץ קהלי יעד שאין בכיסם אף לא פרוטה, והעיסוק בהם אינו משתלם כלכלית. ברשימה זו נמצאים פגועי הנפש, ילדים ונוער בסיכון, קשישים, עולים, בעלי החיים ועוד.
"קהלי היעד" האלה נוחתים לתוך וואקום, המדינה לא דואגת להם, וגם החברות העסקיות לא דואגות להם. את הוואקום הזה ממלא בצורה עקבית המגזר שנקרא "המגזר השלישי", שכולל בתוכו את העמותות, המלכ"רים (מוסדות ללא כוונות רווח), קרנות שהוקמו על-ידי בעלי הון ועוד.
כלומר, יש לנו את המגזר הציבורי הידוע בשם המדינה, את המגזר כלכלי עסקי ואת המגזר השלישי. למגזר השלישי יש את הפריווילגיה לעסוק בתכנים הומאניים יותר, סוציאליים יותר. זו פריווילגיה מכיוון שעל המשכורות הנמוכות (יחסית לשני המגזרים האחרים) מפצה התגמול האישי, הסיפוק ותחושת הנתינה לקהילה.
אם כך, איפה הבעיה? יש אנשים שטוב להם במגזר הזה, שאוהבים את מה שהם עושים. המדינה אומנם ממשיכה להסיר אחריות, אבל העיקר שהאזרח מקבל את המענה...
הבעיה עם המגזר השלישי היא גדולה מאוד. זהו מגזר שמתנהג כמו קאובוי במערב הפרוע. העמותות מתרבות בקצב מסחרר, הפיקוח עליהן הוא מינימאלי, יש חוסר סדר, חוסר צדק וחוסר הגיון.
הכסף שזורם דרך המגזר השלישי גורם למדינה לנקוט בגישה של אי התערבות. יש חשש של המגזר הציבורי לפגוע בהזרמת הכספים על-ידי נקיטת עמדה ולכן המגזר השלישי פועל בצורה מקצועית, אך פרועה.
כך נוצר מצב שקשיש בשם יעקב יכול לקבל תמיכה נהדרת משלוש עמותות שונות שעוסקות בעזרה לקשיש, ואילו השכנה שלו שמצבה דומה, לא תקבל סיוע מאף אחת מהעמותות. איך זה קורה? היא לא נפלה על הקטגוריה הנכונה. יש עמותות שעובדות לפי פריסה שכונתית, יש כאלה שלפי מוצא, שנת עלייה מסוימת, מצב רפואי וכו'.
מצבים דומים אפשר למצוא בבתי הספר. ישנם בתי ספר שהמנהלים שלהם ידועים כאנשים נמרצים, נוחים, וחביבים, לכן בבית הספר שלהם תוכל למצוא את כל התוכניות הבלתי פורמאליות שמציע המגזר השלישי בתחום הילדים והנוער.
בית הספר המקביל שנמצא באותה השכונה יכול להישאר ללא אף תוכנית משלימה. יש גם את העניין של האפנתיות. פרשה מסעירה בתקשורת יכולה להשפיע בן רגע על מאזן התרומות והתקציבים בשטח. פתאום כולם עוסקים בתמיכה בנוער בסיכון, עמותות יוצאות במסעות גיוס, עמותות חדשות שיש להם רעיון נוסף עולות וצצות כמו פטריות, כך יכולה בקלות פתאום עמותה של חירשים או חולי סרטן לדעוך ולהיעלם.
מלבד לחוסר הצדק ולחוסר הארגון, קיים דבר נוסף שאותו נמנעים לפעמים מלהגיד. גם בין הארגונים הנפלאים שפועלים במגזר השלישי קיימים לא מעט מאבקי כוח, מאבקי אגו ומאבקים כלכליים. אומנם יש הרבה שיתופי פעולה והרבה פרגון הדדי, אך אותם מאבקים מביאים לבזבוז משאבים, ולאינפלציה של נתינה לקהילה.
המצב הוא אבסורד. המנהיגים הציבוריים שיושבים ברשויות המקומיות או במשרדי הממשלה מנסים להחליט, האם לתמוך ולזרוק איזה אלפייה לעמותת "הקשיש המותש" או אולי לארגן איזה משרד וטקס הוקרה לעמותת "סבא ישראלי". העמותות מתדפקות על דלתות המשרדים הציבוריים וצועקות "אנחנו פועלים למען האזרחים שתחת אחריותכם, אם לא תעזרו קצת גם אתם, אנחנו נפסיק לפעול בעיר שלכם". בחלק מהמקרים זה עוזר, אך לרוב איש הציבור יודע שבמקומו יש עוד רבים וטובים שמחפשים להתרחב ולהצליח בתחומם.
בישראל קיימות שתי גישות עיקריות להתמודדות עם הבעיה של המגזר השלישי:
החזון הקפיטליסטי של ביבי, לפיו ההפרטה תביא לשגשוג כלכלי וכך תהיה למדינה יכולת טובה לעזור גם לאלה שההפרטה לא עושה להם טוב. גישה זו, כמובן, לא מוכיחה את עצמה. ביבי מכבה שריפות שצצות סביב עמותה כזאת או אחרת כדי לשרוד. בגדול, זה מגזר שאין לו עליו שליטה וסדר. הגישה ההפוכה, היא הגישה הסוציאל דמוקרטית שמובילה מרצ (אליה אני שייך).
החשיבה שאני מבקש להביא לא שייכת לאף אחת מהגישות האלה. אבל בוא נחזור רגע לגישה הסוציאל דמוקרטית.
אילן גילאון ממרצ נוהג להגיד בפורומים שונים את המשפט " שונא עמותות יחיה". בכך כמובן הוא מביא את התפיסה לפיה, המדינה היא זו שחייבת לקחת אחריות, וכל העמותות מעצם קיומם רק נותנות לגיטימציה למדינה להמשיך ולהסיר את האחריות על המצוקות.
אולם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם אנחנו באמת רוצים שהמדינה היא זו שתטפל בכל התחומים האלה. המדינה חייבת אומנם לקחת אחריות על המצוקות החברתיות, אבל לשם כך היא חייבת לפעול באמצעות הכוחות החיוביים והמקצועיים שהביא איתו המגזר השלישי למדינה. אין לנו שום סיבה לשנוא או להעלים את המגזר השלישי, להיפך, יש לו יתרונות רבים על מדינת הרווחה המנוהלת בידי המדינה בלבד.
המגזר השלישי הוא יותר ממוקד תוכן, יותר מחובר לשטח, יותר גמיש ומותאם, הוא משוחרר מהליכים ביורוקרטים מייאשים והוא מופעל על-ידי אנשים בעלי מוטיבציה אמיתית לעסוק באותם תחומים, אנשים אשר בחרו לפעול מתוך חיבור אישי, מתוך רצון לשנות, מתוך בחירה. המגזר הזה שופע ברעיונות יצירתיים, חופשיים, יש בו הרבה "חשיבה מחוץ לקופסא".
השינוי שחייב לקרות במדינה הוא שינוי תפיסה ברמה הראשונית ולאחר מכן שינוי מעשי אשר יהפוך את המגזר השלישי לזרוע המבצעת של המגזר הציבורי, כמו שפועלים עם הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, דוח שמידט ועוד, שם פועלים כוחות משותפים, יעילים ומאורגנים.
המדינה צריכה לקחת את המושכות לידיים, לבדוק את היכולות, המטרות, המניעים של ארגוני המגזר השלישי, לעשות מיפוי צרכים, ולהתחיל להוביל את המגזר השלישי על-ידי השתתפות כספית משמעותית ועל-ידי הכרות ועבודה משותפת איתו. כעובד במגזר השלישי אני מצפה מעירייה שתקבל את פניי, תשמע אותי ותגיד כך:
"את הארגון שלך אנחנו מכירים היטב, אנחנו שמחים שאתה מעוניין לפעול אצלנו. המקום שהכי זקוק לך הוא א' ולא ב'." או לחלופין שיגידו לי: "שלום לך, שמענו עליך, האמת היא שבחרנו לעבוד עם עמותה דומה אחרת ואין לנו צורך בשירותים שלך. אולי נהיה בקשר בעתיד".
אני, כעובד במגזר השלישי, אעריך יותר את המדינה ואת עובדיה, אשתדל להיות הטוב ביותר בשוק, ואני אדע תמיד שאם בחרו לעבוד מולי, תהיה לי יציבות כלכלית ושיתוף פעולה. כך גם אדע שבאמת זקוקים לי ואני לא עובד במנותק מגישות וכיווני חשיבה אחרים.
היישום בשטח צריך להתנהל על-ידי אנשי קשר מטעם המגזר הציבורי שתפקידם יהיה לערוך מיפוי של הצרכים ברמה מקומית, ללמוד את המענים השונים הקיימים במגזר השלישי ולהתחיל להתאים את הכוחות והרעיונות לצרכים בשטח.
זה לא יהיה פשוט, מכיוון שמדובר בשיתוף פעולה לא היררכי. זאת מעין הפרטה של המדינה, אך במקום להפריט את הנושא התקציבי יש להפריט את הכלים המקצועיים מהמדינה לאנשי המקצוע בשטח. ובמקום להפריט למען הכוחות הכלכליים / עסקיים יש להפריט לטובת הכוחות החברתיים הפועלים בשטח והטובים בתחומם.
את המגזר העסקי יש להכניס כמגזר תומך ופעיל. המעורבות של מגזר זה היא קריטית, אך חייבת להתנהל כגוף כלכלי תומך ולא כזרוע מבצעת בשטח.
הרפורמה שיש לגבש בנושא המגזר השלישי תעסוק בשיתוף הפעולה בין שלושת המגזרים בצורה שבה כל מגזר יוכל להביא את החזקות והיתרונות שלו. שיתוף פעולה נכון יאפשר התנהלות מקצועית מדויקת וזריזה יותר בשטח.
