וכיצד הם לא יזדעזעו כאשר מתגלית הבדלה בין ערבים ויהודים במדינתנו? כך הזדעזעו לאחרונה אי-אלו ניצולי שואה, בעקבות קבוצת רבנים אשר גרסו מן ההלכה היהודית חרם נגד הערבים. הדבר העלה בזכרונם, הצהירו בפומבי, ימים אפלים של התנכלויות ורדיפות אשר חוו בגולה. דהיינו גם כאן התוכחה הנרגשת, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" - כי נפרדים ונרדפים הייתם בארצות הפזורה...
אכן נרדפים היינו בארצות הפזורה. וכשבנימין זאב הרצל נועד עם מנהיגי העולם, בתור נציג ראשון לעם היהודי מזה אלפיים שנה, מה הוא דרש מהם בשם עם ישראל? האם שיאהבו אותנו? שיקבלו אותנו? האם תבע אימנסיפציה או ליברליזציה? לא. יציאת אירופה וכינון ריבונות יהודית היה חזונו של הרצל. "שלח את עמי", היה גם כאן הצו האלוהי, היהודי והציוני.
הרצל, והציונות, לא הכחישו שהיינו זרים בגולה. שפולין, אנגליה, תימן ומרוקו לא היו ארצותינו, על-אף עשרות, ומאות ולעתים אלפי שנות שהותנו שם, ועל-אף תרומתנו הרבה - תמיד ללא יחס לחלקנו המעזרי באוכלוסיה - לכלכלה, לתרבות ולמחשבה בארצות אלה. אם כן בתור ציונים, ובתור מי שיצאו את ארצות אלה - ובזאת אין אנו רואים אפילו טרגדיה כי אם נס שיבת ציון - מי מתאים יותר מאיתנו לומר לערבים שבארצנו: לכו לכם. אנו יודעים מה זה להיות מיעוט בארץ זרה, ומכבדים את שאיפתכם הטבעית להגשמה לאומית - בארצותיכם. אתם זרים כאן, ותמיד תהיו, כפי שאנו נותרנו תמיד זרים בגולה. מה גם שמעולם לא חשתם רגשות נאמנות או שייכות לארץ זו כפי שאנו חשנו לעתים תכופות ביחס לארצות גלותנו.
לא נלחמתם ולא נהרגתם למען ארץ זו, ולא יצרתם כאן שום בניין או תרבות כפי שאנו עשינו למען הארצות אותן עזבנו לבסוף. השיבה לערב, אפוא, תהיה אפילו קלה יותר מהמהפכה הדמוגרפית שאנו עברנו. בכל אופן, אין לכם חלק במפעלנו. זו אינה ארצכם. עם עם בארצו יחיה, עם עם בארצו יתמודד ויצמח ויפרח.
הצרה היא - ממצרים הפרעונית ועד אירופה המודרנית - שבתביעת עצמאות לעמו, הרצל לא דיבר בשם כל העם, אפילו לא בשם רובו. העם לא רצה כלל גאולה לאומית, ומאז לידתה, ההתנגדות לתנועה הציונית הייתה עזה, מצד סוציאליסטים, מצד מתבוללים, מצד חרדים: "חדל ממנו, ונעבדה את-מצריים, כי טוב לנו עבוד את-מצריים, ממותנו במדבר". כמעט שלא מרצונו, ובמחיר הנורא של ששת המיליון, התחדשה באיחור ריבונותו של העם היהודי, החרד עד מוות מייחודו ומייעודו.
היום, כמובן, כולנו כבר מתהדרים בתואר "ציונים". זה בקונצנזוס, וזה פוליטקלי קורקט, וזה נחמד ויפה. ובכל זאת, ניכר שבלב פנימה, נותר הרבה מרוח ההתבוללות. "ציונותם" של רבים מאיתנו היא הציונות-מכורח של המתבולל המאוכזב. עבורם האידיאל היה ונותר להיות ככל העמים, ולא רק במובן שבו כל עם יושב כריבון בארצו - במובן זה גם הציונות רצתה עבורנו נורמליזציה.
להיות ככל העמים - דהיינו לחדול להיות נבדלים, לחדול להיות יהודים (אלא במידה שהצלחנו להפוך את ה"יהדות" לליברליזם או הומניזם...). בגולה זה לא התאפשר, שכן על-אף המאמצים הכבירים ביותר האנטישמים טרחו תמיד להזכיר לנו את יהדותנו. נקים אפוא מדינה משל עצמנו, ושם נגשים את אשר נבצר מאיתנו בגולה: שיוויון, קידמה, דמוקרטיה בין-דתית ובינלאומית – אז יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.
יהודים אלה, אשר רק רצו להיות בני אדם נעדרי תגיות - אשר כאבו לא רק את העלבון או חילול הקודש שבאנטישמיות אלא גם את עצם הבדלתם וייחודם מן השאר - ציונים-מכורח אלו, מתרעמים כאשר מישהו מציע, למרבה הזעזוע, שבמדינה היהודית, תהיה הבדלה כלשהי בין יהודי לגוי. השאיפה לשלול מערבים או גויים אחרים את ההשפעה על חייו המדיניים והציבוריים של העם היהודי בארצו, מעלה בזכרונם, במידה מסוימת של צדק, את חוקי נירנברג הידועים לשימצה, אשר שללו מיהודי הרייך השלישי את אזרחותם ואסרו על ההתבוללות, כפי שעתה יש שמציעים לעשות ביחס לערבים.
אך כלום עלינו להירתע מהשוואה זו? בוודאי, ההקשר של חוקי נירנברג היה של רדיפה ודיכוי בדרך להשמדה, אך כשלעצמם, נודה בריש גלי, חוקי נירבנרג תואמים למדי את הציונות, שלא הכחישה את זרותנו בגולה, ואת היהדות, אשר שוללת בתוקף את ההתבוללות. בוודאי, האנטישמיות כביטוי לשנאה והתנשאות ובוז, היא התגלמות הרוע בהיסטוריה האנושית.
אך במידה שהאנטישמים טענו לזרותנו -בין-גויים ובמידה שהם גרסו שמצבנו הגלותי בא בסתירה עם הטבע וההיסטוריה - הם הרי צדקו. היהודים הינם זרים בכל מקום שאיננו ארץ ישראל, ובארץ ישראל זר הוא כל עם שאיננו היהודי. זוהי הציונות האמיתית והשלמה, העקבית והכנה.