עובדי חברה קדישא שבתו במחאה על רצח המנכ"ל החיפאי, בנימין הסה ז"ל, ועל האלימות הקשה שממנה הם סובלים מצד משפחות אבלות מהסוג העברייני, כאלה שמעולם לא היו חסידות של כוהנת הנימוסים חנה בבלי. השביתה הייתה קצרה, יש לומר, רק עד שתיים בצהריים, ועם זאת היא פגעה, כרגיל אצלנו, רק במי שאינו אשם - באלו שמתיהם מוטלים לפניהם. גם אחיות בתי החולים פתחו השבוע בשביתה דומה, והודיעו שלא יקבלו חולים חדשים בגלל המחסור במיטות ובגלל הצפיפות הנוראה, שבמסגרתה קשישים ותינוקות שוכבים במסדרונות בתנאים מבישים.
בשני המקרים השובתים צודקים, בשני המקרים השביתות בלתי מוצדקות. אדם יחיד או קבוצה שעושים להם עוול צריכים למחות. הבעיה היא שמחאות כאלה מופנות כלפי חלשים, כלפי ציבור נזקק שלא חטא לשובתים. נכון שזו דרך פשוטה להגיע אל הכותרות, ונכון שפוליטיקאים ופקידים בכירים אינם ממהרים לתקן עוולות אלא אם התקשורת מתייחסת אליהן. ובכל זאת, אלו ששובתים או מוחים מוכרחים למצוא דרכים יצירתיות יותר למחאה. הם יכולים למשל להפגין ליד בתיהם ומשרדיהם של אלו שגורמים להם את העוול, אבל במה אשם הציבור?
יתר על כן, כל מחאה - מוצדקת ככל שתהיה - פוגעת במוחים עצמם ופוגמת במידת התמיכה הציבורית והצדק, כשהמוחים עושים לאחרים בדיוק מה שעושים להם: עוול.
לפני כמה שנים מיהרתי לפגישת עבודה חשובה. בדרך עמדו חקלאים שהפגינו, בצדק, על עוול כלשהו שנעשה להם. הם חסמו את הכביש, ולא נתנו לאיש מהנוסעים בדרך להתקדם. עם כל צדקתם, באותו רגע היה קשה לתמוך בהם.
מחאה דומה התרחשה בעשרות כבישים בימים שקדמו לגירוש יהודי גוש קטיף. הרבה מפגינים חשבו, משום מה, שהדרך ההגיונית להשיג הזדהות עם המאבק הצודק מאוד היא להרגיז נוסעים שנקלעו במקרה לכבישים מסוימים. אפשר היה לעמוד בצד כמו בשרשרת האנושית, או טוב יותר, לחסום לשרון ולשותפיו לבגידה את כבישי הגישה שלהם. למה לפגוע בכל מי שעובר כרגע בדרך, גם אם הוא מזדהה לגמרי עם המאבק? לא הוא זה שפוגע ולא הוא זה שמחליט. הפנו את זעמכם לכתובת הנכונה.
