בדרך לביירות

לא מזמן פגשתי מכר ישן. צעיר ממני בשנים רבות. הוא אינו יכול לשכוח מה שעבר עליו במלחמת לבנון בקיץ 1982. עשרים ושמונה שנים עברו מאז, אבל הוא זוכר הכל, כאילו קרו הדברים אתמול. הוא עצר אותי ושוחחנו קלות. לפתע התפרץ בהפתעה:

• בעיקר אני זוכר את הנסיעה בשיירת הנגמ"שים, נסיעה מאובטחת ומתוחה, בדרך לביירות. הייתי חייל פשוט, חפ"ש, ביחידת חרמ"ש, ויצאתי עם חבריי ללבנון. עם חבריי לצוות הסתדרתי מצוין. החיים הקשים בצבא עשו אותנו למעין מקשה אחת. היינו חבורה מלוכדת וידענו איך לחיות האחד עם השני. אני זוכר שכל הזמן לטשנו עינינו לפנים מתוך זעם. זעם לא-מודע שליכד את כל הצוות. ישבנו בנגמ"ש ואת הנשק לא עזבנו לרגע. כבר ראינו איך הופתעו אלה שלא היו מוכנים.
  בכפרים המוסלמיים ובעיירות הדרוזיות שעברנו היו סימני הרס רבים. ותמונות ענקיות של ראשי הדתות כיסו את הקירות. מן הסדקים והמרתפים צפו בנו התושבים המבוהלים שלא העזו לעלות ולהתגלות. הפחד מהשיירה הבריח אותם למסתורים. אבל בסוף הדרך, לפני ביירות, כבר לא נכנסנו לכפרים. המפקדים שלנו חששו להסתכן. הגבעות המסולעות והמצהיבות זחלו ממש עד לשפת הים.
  ואז בא החום והתיש אותנו. הזבובים הציפו אותנו. אבל אנחנו לא נכנענו, והמשכנו לנסוע. הנסיעה קדימה הייתה עכשיו העיקר. להמשיך, למהר ולהמשיך. ולא לעצור. אם נעצור, נהפוך מטרה נוחה לפגיעה לאויב המסתתר.
  שעות על גבי שעות התבוננתי בצד הדרך. בשולי הכבישים הרעועים. באדמת הקיץ החרבה של לבנון. היה לי המון זמן למחשבות. לפחד, לחרטה. בין פרצי היריות והטיהורים הקצרים יכולתי להאשים את עצמי בלי סוף. איך נקלעתי לכאן, טיפש שכמותי, הלא יכולתי להיות עכשיו עם הכוחות שמאחור. במקומות קרירים ומוצלים. ליד הנהרות שופעי המים והמעיינות הצלולים. ולא מתערסל בנוקשות בתוך ה"זלדה" הרותחת והמצחינה שלי. מטרה נפלאה לכל מארב אנטי-טנקי בכביש הראשי לביירות.
  מפעם לפעם הייתה מופיעה לפנינו תמרת-עשן או פקעת-אבק מתחת לאיזה רכס מתעתע. המפקד נבח עלינו ואנחנו ירינו כמו רובוטים. אבל ידענו שאחרי הרכס מסתתר עוד רכס, ואחריו נחבא עוד אחד, ועוד אחד. ובראש כל רכס ניצבת חורשת אורנים כהה. כמו כרבולת ירוקה, שבתוכה מסתתר אויב ואורב לנגמ"ש שלנו. ידענו אבל המשכנו לנסוע. כי היה חשוב לנו נורא להגיע מהר לביירות. קולות הירי היו הקולות היחידים ששמענו. אוזנינו נסתמו מרוב שאון ופיצוצים. אפילו את רעש המנוע לא יכולנו לשמוע. ולפעמים הייתי משתאה איך הנגמ"ש ממשיך להתקדם מבלי שנשמע את פעימות המנוע.
  הקצינים שלנו פקדו עלינו בפנים עייפות ומלאות רצינות. הם היו תשושים לפחות כמונו מיממות הקרב. מדי פעם האטה השיירה וג'יפים קלים ומהירים חלפו בטיסה לאורכה. בתוך הג'יפים ישבו מפקדים בכירים, ועל פניהם חרדה, כאילו היו מרודפים בנבואות קשות. כשראינו אותם עוברים על פנינו חשבנו על האלופים המבוגרים, ועל שר הביטחון השמן בעצמו. היינו קצת מעורפלים, אבל דמותם החזקה הרגיעה אותנו והביאה לנו נחמה קצרה. ונורא רצינו שהם יעברו דווקא ליד השיירה שלנו. ודווקא ליד הנגמ"ש שלנו. רצינו שהם יעצרו לרגע קצר, יקפצו אל תוך תא הלחימה ויעודדו אותנו.
  אבל הם לא באו, ואנחנו המשכנו לנסוע. ואז חברו עלי הזיכרונות. הזיכרונות מן הימים הטובים שלפני המלחמה. הם כרסמו את לבי ועוררו בי געגועים נוראים. אל הקיבוץ הרחוק שלי, אל הפרדסים המצלים שעל גבעות החמרה הרכות. אל חליבות הלילה הנפלאות במכון החליבה הישן. הייתי שומע את געיית הפרות שסיימו את חליבתן, ומריח את הריח החריף של התחמיץ המעורב בקליפות התפוזים המרקיבות. השתגעתי ממש מגעגועים. אבל מסביבי דהרו השיירות אל ביירות. והחברים שבתא הלחימה היו לרגע כל עולמי. כל עברי וכל עתידי. ואי-אפשר היה להתגעגע על משהו אחר.
  מראה בית בוער או גוויות שרועות ליד הכביש, כבר לא הפליאו אותנו. ואפילו לא השתוממנו לראות את פגרי הסוסים בתוך האורוות שבצד הדרך. וגם חיילים שלנו, שנפגעו, כבר לא ריגשו אותנו. באדישות הבטנו אל חוליות-הפינוי המטפלות בפצועים, ואל המסוקים הממהרים לחלץ אותם, ולשאתם אל בתי-החולים שבארץ.
  ואז, בהפתעה גמורה, נחת אחד המסוקים ליד השיירה שלנו. ומתוכו הגיח ויצא שר הביטחון השמן, מוקף פמליה מתרוצצת של קצינים זוטרים ועוזריהם. זה היה אחר-הצהריים, כשהשמש החלה לנטות אל הים שמשמאל לדרך. הוא חייך אלינו, חיילי השיירה, עצר את הנגמ"שים ושוחח עם האנשים העייפים. פה ושם קפצו חיילים נלהבים מהרכבים המשוריינים, קרבו אליו ביראה ורצו ללחוץ את ידו. אבל הפמליה שלו הרחיקה אותם במהירות. הוא טיפס על אחד הנגמ"שים וקרא בקול רם, שכל השיירה תשמע וכל העוזרים שלו ישמעו. "בחורים, תשמעו בחורים, עכשיו זה כבר קרוב לסוף. עכשיו אנחנו בדרך לביירות".
  הייתי צריך לשמוח ולהתמלא גאווה. אבל הרגשתי כמו משותק. פשוט ישבתי בצריח שלי ושתקתי. וכשקראו אלי לא עניתי. הרגשתי שאני רק בורג קטן במכונה אדירה ששועטת ללא מעצור בדרך לביירות. כאילו לא הייתי אף פעם בן אדם, ולא חייל. כאילו לא היו לי הורים, ולא קרובים, ולא פיסת מולדת ריחנית שם, בשרון. כאילו ריתקה אותי המשמעת הצבאית אל הרכב. כאילו ייבשה אותי הסבלנות. וכאילו רוקנה אותי העייפות הכבדה מכל מה שהיה בי לפנים. הפכתי לגוש אטום וריק. לא קיללתי את חיי, כי הרגשתי שהם מקוללים מזמן. לא כאבתי את גופי, כי הרגשתי שהוא התאבן מזמן. ולא חייכתי אל פמליית שר הביטחון השמן, שחלפה מתחת לצריח שלי. פשוט ישבתי על גב הנגמ"ש, יצוק אל תוכו, נוסע נסיעת-נצח שלעד לא תסתיים, בדרך לביירות.

הייתי המום מהתפרצות הווידוי של מכרי. עשרים ושמונה שנים ארוכות חלפו מאז, אמר לי, ושום דבר לא נמחק מזיכרוני. כמה שנים עוד תחלופנה, עד שאוכל לשכוח את המראות ההם? הנגמ"ש הרותח, הגוויות על הכביש, ושר הביטחון השמן היורד בזריזות מפתיעה מהמסוק.