הרושם שהתקבל, כאלו הרטוריקה של המפגינים במצרים הייתה נקייה יחסית משנאת ישראל, אינו מדויק. משאלות הלב צבעו בוורוד עובדות שחורות משחור כמו הכרזה "ישראל, אחרי שנגמור עם מובארק נגיע אליכם!", או קריקטורה של תומך מובארק בעל-אף ואוזניים של חזיר עם עניבה ועליה צלב קרס על-רקע דגל ישראל, או מפגין האומר "כשהעם המצרי יהיה חופשי, הוא ישחרר את הפלשתינים ויחריב את ישראל", או הקריקטורה הנפוצה של מובארק עם מגן דוד על המצח. מוחמד בדיע, מנהיג האחים המוסלמים במצרים, מצדד בביטול הסכם השלום עם ישראל וקורא לחמאס בעזה: "המתינו בסבלנות, הננו על גבולותיכם..."
סכנה אורבת מן האפשרות שמצרים עוינת תספק ללחימת חמאסתן העזתית עורף לוגיסטי ומטריית הגנה, שתמנע או תגביל פעולות-נגד צבאיות מצידנו ו\או תאפשר שליחת אצבע צבאית מצרית לכל אורך הנגב המערבי.
רבין ושרון יזמו את ההתיישבות היהודית ברצועה בדיוק כדי למנוע תרחישים כאלה. התמוטטות הסדרי האו"ם והפרת הערובות האמריקניות ערב ששת הימים הביאו אותם למסקנה, שהערובה הבטוחה היחידה היא נוכחות ישראלית, צבאית ואזרחית, בשטח. לימים, את אשר יגור שרון הוא הביא על עצמו ועל עמו.
היום, נדרשת ישראל לעצב אסטרטגיה מול איומים דומים, כשחלקים גדולים מן הממסד שלה עדיין מסרבים להכיר בקשר הסיבתי שבין חטאי העבר למצב הנוכחי - פגיון חמאסי שלוף, מגבול מצרים ועד פאתי אשקלון. וללא ראיית הקשר הסיבתי בין המאורעות, מהו מותר האדם מן הבהמה, הקולטת תמונה אחרי תמונה ואינה מסוגלת לקשר ביניהן?
את הקשר הסיבתי הזה מנתק הממסד בכוונת מכוון. מדוע, למשל, אותו הטיל בדיוק - כשהוא פוגע בקריית שמונה קוראים לו "קטיושה", אך בנופלו באשקלון שמו "גראד"? מפני שהשלטון חושש, פן יזכור עדיין מישהו, כיצד לעג רבין בכנסת לאזהרה "קטיושות על אשקלון" ויקשור את הקשר הסיבתי בין הנסיגה והגירוש לכל המרעין בישין שפקדו אותנו מאז: הקמת מדינת מחבלים ראשונה, ובינתיים יחידה, בעולם; טילים, פגזי מרגמות, מטענים וירי מן הרצועה; "
עופרת יצוקה", דוח גולדסטון וגל עולמי של דה-לגיטימציה; אבי-מרמרה ומלחמה קרה עם טורקיה; בסיס לחיזבאללהבדרום; פיצוץ צינור הגז המצרי על-ידי החמאס.
אינטרס ברור דוחף כל מי שידו הייתה ב"הינתקות", להכחיש כל קשר בין תיבת הפנדורה הזאת, כולל חטיפת גלעד שליט והריגת חבריו, לבין נסיגת צבאנו והריסת יישובינו בקיץ הארור של 2005.
היום מציע
אפרים סנה לחזור ולכבוש את ציר פילדלפי. בהחלטת ההינתקות של הממשלה מ-6.6.04 (מס. 1996) נאמר: "ממשלת ישראל תמשיך לקיים נוכחות צבאית לאורך ציר פילדלפי". נוכחות זאת הינה "צורך ביטחוני חיוני", אלא אם כן יימצא "הסדר אמין אחר". את הציר פינו ללא קשר, פשוט מפני שצה"ל לא היה מסוגל להחזיק שרוול באורך של 14 ק"מ ורוחב של עשרות מטרים בלי העורף האזרחי היהודי שהוחרב וגורש. את הקשר הסיבתי הזה אפרים סנה ניתק בתודעתו.
ועוד תזכורת מתוך החלטת ההינתקות הממשלתית: "מטרת התוכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר... יציאה מרצועת עזה עשויה להקטין את החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינית... יישום התוכנית יוביל לשיפור המצב וליציאה מן הקיפאון הנוכחי".
עד היום אף אחד מאלה שנשאו באחריות הקולקטיבית למדוחי השווא ולדברי ההבל האלה לא קם לומר 'חטאתי, ואני נושא באחריות'. כמה מהם יושבים גם היום בממשלה ובכנסת ונדרשים כעת להתכונן לקראת תוצאות מרות נוספות, אפשריות, של המעשים ההם שלהם.
כיצד יעשו זאת, והם עדיין אינם מסוגלים להכיר בקשר שבין מעשים לתוצאות, בין סיבה למסובב?